תוכן

סא) שם בדף רנ"ח ע"א, וז"ל, כד יסתיים גלותא, במשיכו דרגלין, כדין ועמדו רגליו ביום ההוא כו'. הנה עיקר ענין ביאור הדבר הזה, ביארתיו לעיל, במאמר ת"ח נשמתא כו', בדף רנ"ד ע"ב, בענין ביאור מהות מיין נוקבין מה ענינים, וע"ש באורך, ונזכירהו כאן בתכלית הקיצור. הנה ביארנו, כי ענין המיין נוקבין, הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתונים, אשר היו כלולות באותם השבעה מלכים דארץ אדום, אשר התחברות כולם יחד, הם פרצוף אדם אחד, מראשו ועד רגליו, ואדם הזה הקדוש, נטבע בתוך הקליפה, אשר גם הם בצורת פרצוף אדם, מראשו ועד רגליו, ונתערב זה בתוך זה, ומובלע בתוכו. והנה באדם הא', יצאו כל הנשמות כלולות בו, מבחינת אחור באחור. ועדין היה צריך להוציאם, מבחי' פנים בפנים. ועל ידי חטאו של אדם, הטיל בהם זוהמת הנחש, וחזרו ונפלו והטבעו בתוך אדם של הקליפות. וכאשר עמדו ישראל על הר סיני, פסקה זוהמתם, וכולם עמדו על הר סיני, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו, והיו כולן שם חירות ממלאך המות, שהוא בחינת הקליפה. ובעגל חזרו והטבעו תוך הקליפה. ובבית ראשון שבנה שלמה, אשר רומז אל רחל נוקבא דז"א, הנקראת עקרת הבית, היתה אז עמו פנים בפנים, בכל אורך שיעור קומת דז"א, ועלתה עד ראשו, ואז היתה לקבל עלמא עלאה כו'. וקיימא עלמא באשלמותא כו'. פירוש: כי עיקר בית ראשון, או בית שני, שניהם הם ברחל נוקבא דז"א. אלא שבזמן בית ראשון, כיון שהיתה שוה בקומתה אל הז"א, ואז גם האימא עלאה, הנצח הוד יסוד שלה מתלבשין ומתפשטין בסוד מוחין תוך ז"א, עד החזה שלו כנודע. וכיון שגם רחל נוקביה דז"א, היתה עולה עד כנגד ראשו דז"א, שהוא כנגד בינה, לכן נקראת גם רחל, עלמא עלאה, ונקראת ה"א עלאה.