תוכן

מ) ונמצא כי אי אפשר להיותם פב"ב, והנה אם ישארו זו"ן אב"א, אי אפשר להם להזדווג, כי אין זווג אלא בהיותם פב"פ. והדבר עתה תלוי ועומד ועל כן הוצרך לעשות המצאה אחת, והיא מש"ה, ויבן ה' אלהים את הצלע כו'. וביארו כל פרשה זו בזוהר, בפרשת בראשית דף מ"ו ע"א, וכל הענין והדרוש ההוא, תבינהו ממה שנבאר כאן, אעפ"י שלא נזכיר כאן אלא ראשי פרקים. וז"ל המאמר עצמו בפרשת בראשית דף מ"ט ע"א, וז"ל, ויביאה אל האדם, מהכא אוליפנא, דבעאן או"א דכלה, לאעלא ברשותיה דחתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה וכו'. מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה, דהא ביתא דילה הוא, דכתיב ויבא אליה, ויבא גם אל רחל. בקדמיתא ויביאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאימא למעבד, לבתר איהו ייתי לגבה, וכל ביתא דילה הוא, ויטול רשות מינה. ועל דא אתערנא, דכתיב ויפגע במקום וילן שם, דנטיל רשו בקדמיתא כו'.