תוכן

טז) שם דף ק"ג ע"א וז"ל, ואל אחר אסתרס, ולית ליה תיאובתא לעלמין, ולא אפיש ולא עביד פירין כו' ענין זה נתבאר לעיל בפרשת ויחי בדף רי"ז ע"ב, במאמר אותן תרין צפרין כו' והענין הוא, במה שנתבאר שם, ההפרש שיש בין הקדושה אל הקליפות כי הזכר של הקדושה, יש בו תלתא מוחין, שהם: חכמה, ובינה, ודעת. ונודע הוא, כי טיפת הזרע נמשכת ממוח הדעת, שהוא האמצעי, היורד ונמשך דרך חוט השדרה, כי לכן נקרא הזווג ידיעה, כמש"ה וידע אדם את חוה. וידע אלקנה את חנה אשתו, על שם הדעת. אבל נוקביה דז"א, דעתה קלה, ואין בה רק תרין מוחין. וטעם הדבר הוא, כי נשמות ישראל, נמשכין מזווג העליון של הקדושה. ומשם יוצא להם נר"ן. כי הנפש היא מן המלכות בעצמה, אבל הרוח והנשמה, הם מן זווג ת"ת ומלכות. והנה אי אפשר להעשות הזווג הזה, אם לא על ידי הדעת המחבר תרין מוחין דחכמה ובינה דז"א, ומשם יוצא טיפת הזרע, להוציא רוחין ונשמתין לתתא. ולכן יש בהם בישראל נר"ן. נפש, ממלכות. ורוח ונשמה, מזווג הנעשה מת"ת ומלכות. אשר יש בחינת דעת אל הז"א כנזכר. אבל האומות, אין להם לעולם רק בחינת נפש לבד, מצד הנקבה של הקליפה, כי הרוח והנשמה הבאה מן הזכר המזדווג בנקבה, אינה נמשכת להם לפי שאין אל הזכר של הקליפה מוח השלישי הנקרא דעת אלא שני המוחין, אשר כנגד חכמה ובינה בלבד. ולכן אל אחר שהוא הזכר של הקליפות, אסתרס ולא עביד פירין, שהם בחינת רוחין ונשמתין, של אומות העולם. וכבר ידעת מן ההיכלות דפרשת פקודי, כי אל אחר, הוא כינוי של הזכר של הקליפות, וזהו סוד מ"ש ז"ל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו. כי כיון שהוא מרחם למי שאין בו דעת, גורם התפשטות רחמים ושפע באל אחר, הזכר של הקליפות שאין בו דעת. גם זה הוא סוד, גם בלא דעת נפש לא טוב, כי נפשות אומות העולם הם נעשות בלי דעת, ולכן אינם טובות, אלא הם מצד הקליפה הרעה. אבל נפשות ישראל, שהם נעשות בדעת, הם טובות, מצד הקדושה שיש בה דעת.