תוכן

ז) שם דף צ"ב ע"ב וז"ל, ואינון תרין אתוון סלקין ונחתין ונהרין, ומתעטרין כ"ב אתוון כללא דאוריתא, בטשי בתרי אתוון קדמאי וסלקי לחד כו'. ענין זה, הוא בשבח שתקנו אנשי כנסה"ג, לומר בתפילת שחרית דיום השבת, אל אדון על כל המעשים כו'. והנה אמר, כי שתי אותיות האחרונות מן האלפ"א בית"א שהם ש"ת, אשר הם כללא דאורייתא. רוצה לומר: שכוללין כל האותיות, לפי שהם סיום כל האלפא ביתא, כאשר אלו שתי אותיות ש"ת, מבטשי בשתי אותיות הראשונות, שהם א"ב, אז יוצא מן אותיות ש"ת, שית שבטין, ושית שבטין, שהם כנגד י"ב תיבות, שיש בשבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת כו', עד וחיות הקדש. ששה באות ש', וששה באות ת'. וכאשר הוא להפך, שאותיות א"ב מבטשי בש"ת. אז יוצאין מן א"ב ה' וה' אתוון, שהם אל אדון כו', ברוך ומבורך כו', ואלו הם סוד המלכא קדישא. אבל בחינת הכרסייא קדישא, דמלכא קדישא יתיב עלה, הם י"ח תיבות אמצעיות, מן ג' ועד ר', ובכל אחד ואחד ד' תיבות, הרי כולן ע"ב תיבין. וכל זה תבין, מן פרשת תרומה בדף קל"ב ע"ב. ומ"ש לעיל ועאל במרגלא תתאה, ואתישב שמא אחרא תחותיה ואיהו י"ה כו' זה תבין במה שביארנו בביאור מ"ש ז"ל, פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם, וע"ש. תם.