פ) ד' אותיות הוי"ה, הן חו"ב תו"מ כנ"ל, ותפארת לבדו כולל ו' ספירות. ובחינת האמצעי בין מאציל לנאצל, נקרא כתר, והן יחד עשר ספירות. וכל ספירה פרטית מעשר ספירות ההן, הכרח הוא שכלולה לפי עצמה ג"כ מע"ס, וכן בפרטי פרטיות, כמו שנתבאר באורך בהסתכלות פנימית חלק ב' (אות צ"ו).
צ) יש כאן רמז נכבד ביותר, כי מלת 'אין' הוראתה על אפיסת ההשגה, והיפוכו מלת 'אני', שהוראתה על תכלית ההשגה על שלימותה האחרונה. ואע"פ שאין לך ב' ענינים הפכים המכחישים זה את זה, יותר מב' מלות הנ"ל 'אין' אני', כמו שנתבאר, עם כל זה, אותיותיהן שוות ודומות זו לזו, שהוא פליאה נשגבה. וז"ס הכתוב "אני ראשון ואני אחרון". להורות, שאינם כלל ב' דברים ח"ו, אלא אחד ממש, כמ"ש הרב, "כי בבחינת מלכות של מאציל אשר בו, הוא אחרון ונקרא 'אני', שהוא מלכות. ובבחינת שורש הנאצלים אשר בו, שהוא בחינת כתר, הוא ראשון ונקרא 'אין', שהוא אותיות אני", עכ"ל. והדברים הללו, עמוק מכל עמוק וגבוה מכל גבוה, וע"כ מעיר אותנו הרב כאן ואומר "והבן זה מאד כי בו יובנו כל הדרושים שנבאר".
כי צריכים להבין מאד, סוד ב' ענינים ההפכים, שבכאן, שאינם אפילו ב' בחינות מיוחדות, אלא שצריכים להבינם כבחינה אחת. שמצד היותו מלכות דעליון ועצמות דעליון, שבקע ושיבר המסך כמ"ש לעיל, שעל נקודת המלכות דעליון אין פעולת הגבול שבמסך פועל ולא כלום, הנה מטעם זה נקרא כתר, 'אני' אחרון, שפירושו תכלית השלימות, כי המלכות דעליון מקבלת מכל ע"ס שבעליון, אשר ע"ס הללו כוללות בהכרח כל המדרגות והפרצופים הראוים להתפשט בהעולמות למטה מהם. ונמצא על כן אותה הנקודה כלולה משלימות הסופית, וזהו "אני אחרון". וה"ס כתר, שנקרא עתיק, ונקרא תוהו, ונקרא ניצוץ בורא, ונקרא א"ס ב"ה. אמנם מצד היותו שורש להנאצלים אשר בו, שהרי הוא בחינת הכתר להתחתון הנאצל, ה"ס "אני ראשון", שנקרא 'אין' אותיות 'אני'. כלומר, שכלפי הנאצלים, מצטרפים אותיות ההם עצמם של 'אני' לצירוף 'אין', שהוא משמעות הפוכה מן הצירוף 'אני', להיותה גם כן מלכות דעליון, אלא מבחינת "אור מתמעט ועובר דרך המסך" כמ"ש לעיל [פ"ז דה"ר א' ובאו"פ ד'] באורך שהוא כולל משום זה את הד' הבחינות חו"ב תו"מ בפועל, עש"ה. וע"כ נקרא ראש הנאצל, שכל מה שישנו בגוף נמשך מראש ונקרא 'אין', כי כל המדרגות והעולמות שמתחתיו, המה הולכים ומגלים מה שיש בראש, ובטרם שגומרים המוטל עליהם, הרי הראש בבחינת 'אין', בסו"ה אני ראשון, דהיינו רק התחלת הגילוי ושרש לגילוי. ונקרא אריך אנפין, ונקרא בוהו ונקרא ניצוץ נברא, ונקרא כתר. ודו"ק בדברים, אולי תזכה ותמצא את הפתח לחכמה. אמנם מ"ש, אשר בחינת עתיק נקרא "אני אחרון", אין זה אמור, אלא מצד עלותו לאצילות ביום השבת, שחוזר ונעשה שם מלכות דעליון, כמ"ש הרב, והבן.