א) עביות זאת, כבר נתבארה, שאינה מתגלה באור בפעם אחת, להיותה הפוך מהאור, אלא שמשתלשלת ויורדת מהזך אל העב מעט, ואח"כ להעב ממנו, עד שבאה לגדלות העביות, שנק' בחי"ד או מלכות. וד' בחינות אלו, נק' חכמה בינה ז"א ומלכות. והן מחויבות להמצא בכל נאצל. והטעם החיוב וההגדרה של ד' בחינות הללו, כבר נתבאר היטב לעיל (בח"א פ"א או"פ נ' ד"ה וטעם, ובהסת"פ ח"ב עמ' ס"ב אות ל"ג ד"ה ובכדי ליתן), עש"ה כל ההמשך, שאני סומך עליו ואיני מביאו כאן מפני האריכות, אע"פ שהוא נחוץ מאד כאן בכל מלה ומלה.
ב) כל עולם וכל פרצוף בכ"מ שהוא, מחויב לקבל שפעו מא"ס ב"ה. וע"כ השראת א"ס המיוחסת לעולם או לפרצוף, מכונה כתר של העולם וכתר של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם מאציל לאותו עולם. וז"ש "והנה הכתר שבאצילות מאיר בו הא"ס." כלומר, אשר שם השראת א"ס ביחסו לעולם אצילות, וע"כ נקרא הכתר, א"ס או מאציל.
ג) התפשטות אור א"ס הנמשך מכתר בראשונה לעולם, נקרא בשם אור חכמה. והכרח הוא, שכלול תיכף באור החכמה ההוא, רצון לקבלת האור, דאם לא כן לא היה אור א"ס מכונה בלשון מתפשט, כמבואר (בהסת"פ ח"ב ד"ה עתה [מ"ג, ס"ב] עש"ה). אמנם רצון לקבל זה, אינו נחשב לשינוי צורה ולעביות כל כך, מפני שרצון לקבל זה הגיע לה מכח עליון, דהיינו מכתר, כירצון להשפיע שבכתר מחייב בהחלט את רצון לקבל שבחכמה. וז"ש הרב "שחכמה מקבל על ידי הכתר". כלומר, שבחינת קבלה שבחכמה, הגיע לה על ידי הכתר, ומכחו, וע"כ עביות מחמת רצון לקבל זה קלוש מאד, והוא המכונה בחי"א.
ד) פירוש, כי החכמה דרכה להתעבות בדרך התפשטותה. כי בגמר התפשטותה, מתגבר בה הרצון, וממשכת אור דחסדים מא"ס, ומרחקת את עצמה מאור חכמה, כמ"ש באורך לעיל (ח"א פ"א או"פ נ' ד"ה וטעם). ומתוך שהתגברות זו עשתה מכח התעוררותה עצמה, ולא מכח עליון, ע"כ נבחן הרצון הזה לבחינת עביות מועטת והיא יתרה מעביות שבחכמה. ולכן בהכרח, שע"י שינוי זה נפרשה מחכמה לבחינה מיוחדת, ונקראת בשם בינה או בחי"ב. וז"ש הרב "שבינה קבלה אור א"ס על ידי הרחקה", כי עביות דבחי"ב הנ"ל, מכונה בשם 'הרחקה', משום שהרחיקה את עצמה מלקבל אור חכמה, כדי לקבל את אור דחסדים, כמבואר לעיל. ומ"מ אין התגברות הרצון הזה נחשבת לעביות גמורה, משום שהוא מבחינת רצון להשפיע, והשואת הצורה להמאציל, כמ"ש לעיל (ח"א פ"א או"פ נ' ד"ה וטעם). אמנם עבה ביותר מבחי"א, כי הבחי"א כל הרצון שבה אינו שלה, אלא על ידי כתר כנ"ל, אמנם בחי"ב כבר פעלה מתוך התגברותה עצמה את הרצון שבה, וע"כ נחשבת בחי"ב שהוא עכ"פ השורש להרצון לקבל השלם, שבזה היא נבחנת לעבה ביותר מבחי"א, והבן היטב.
ה) כלומר, אחר שנתעוררה הבינה להמשיך אור דחסדים מן המאציל, נמצאת שמתרחקת מאור חכמה, דאם לא כן לא היתה יכולה לקבל האור דחסדים. כי אור דחכמה נמשך ברצון לקבל, ואור דחסדים נמשך ברצון להשפיע (כמ"ש ח"א פ"א או"פ נ' ד"ה וטעם), ועל כן בחי"א ובחי"ב הפוכות הנה זו לזו מתחילת אצילותן. וז"ש הרב "כי עתה הא"ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו". כלומר, שנתרחקה ונעשתה למדרגה ג' מא"ס, כי עתה, שהרחיקה את אור החכמה המתמצעת בין בינה לא"ס, ויצאה ממנה ונעשתה למדרגה ג', שחכמה היא בחי"א ושניה לא"ס, ובינה בחי"ב ושלישית לא"ס, הנה עתה יכולה לקבל האור דחסדים שהמשיכה. ואם לא היתה מרחקת את עצמה למדרגה ג', לא היתה יכולה לקבל, כמבואר. וצריכים לידע שמלת 'רחוק', הוא כינוי למיעוט השגת חכמה, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא 'רחוקה' ממני. גם זה סו"ה, ותתצב אחותו 'מרחוק'. ואין כאן המקום להאריך בזה.
ו) פירוש: כי גם בינה דרכה להתעבה בגמר התפשטותה, והוא מטעם שהרחיקה ממנה את אור החכמה. ונודע שאור החכמה הוא עיקר חיותו ועצמותו של הנאצל, ולפיכך בגמר התפשטותה התגבר בה הרצון לקבל הארת החכמה לתוך אור דחסדים. ומתוך שכל ההפרש בין הרוחנים, הוא רק מפאת שינוי צורה, ע"כ יצאה הארה חדשה זו, דהיינו האור דחסדים שבתוכו הארת החכמה, וקנה שם בפני עצמו, דהיינו השם זעיר אנפין. ונקרא כן, כי אור חכמה מכונה אור 'פנים', בסו"ה חכמת אדם תאיר 'פניו', ומתוך שיש לו רק הארה מחכמה, אבל עיקרו הוא רק אור דחסדים של בינה, ע"כ נקרא זעיר אנפין, שפירושו הוא קטנות הפנים. כלומר, רק שיעור מועט מאור חכמה, והבן זה.
ונקרא ג"כ בחי"ג. ועביות שבו, מכונה חלון ונקב צר, כי נתבאר לעיל (ח"ב פ"ב או"פ אות ע'), שמסך הבא בעליון מחמת התכללות התחתון בו נקרא בשם חלון. משום שאין בו דינים, רק סיבה להארה כמו חלון ע"ש. ומתוך שכל עביות ומסכים שבאצילות באים מחמת התכללות בי"ע שבה, ע"כ מכונה עביות דז"א בשם חלון להארת אור גדלות. ובשם נקב צר להארת קטנות. אבל בחי"ב אינה נקראת אפילו חלון, אלא הרחקה.
ז) כלומר שאין בו אותו הרחקת חכמה שיש בבינה כנ"ל, משום שכל ההפרש בינו לבינה, הוא משום שיש בו הארה מאור חכמה. וז"ש הרב "אבל הוא קרוב", כלומר שאין בו הרחקה.
ח) כלומר, התפשטות אור בינה לבחי"ג שהוא ז"א, אינה גורמת הרחקה, אלא אדרבה, שגורמת קרבת חכמה כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל, אשר 'קרוב' ורחוק' המה גדרים של חכמה.
ט) פירוש, אחר שנתפשטו ג' בחינות עביות במילואם עד גמר התפשטותו של ז"א, אז נתעורר רצון לקבל בשעורו השלם הראוי לקבלה. והוא הנקרא בחי"ד או מלכות או נוקבא דז"א (עי' לעיל או"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה ועתה), ובו היה הצמצום, כנ"ל (ח"א פ"א או"פ מ'). באופן שמצמצום ואילך, אין הבחי"ד הזו מקבלת עוד את אור א"ס ב"ה, וע"כ בחינת העביות שבה נקרא 'הרחקה'. וגם בה ב', מדרגות חלון ונקב צר, כמו בז"א, שהשפעת הגדלות נקרא חלון, והשפעת הקטנות נקרא נקב צר. ויש הפרש גדול בין הרחקה שבבחי"ב להרחקה שבבחי"ד. כי הרחקה דבחי"ב, היא הרחקה מרצון, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, שחושקת לחסדים ולא לחכמה. אבל הרחקה דבחי"ד, היא הרחקה מאונס, דהיינו מחמת מסך שנתתקן בבחי"ד.