תוכן

ח) והנה בהגיענו אל יחוד ק"ש, אז הענין, כי היכל האהבה הוא החיבוק, והיכל הרצון הוא הנישוק. וכבר ידעת, כי אין נישוק אלא דביקותא רוחה ברוחא, וא"א לעשות זה, עד ירידת ז"א דאצילות אל היכל הרצון, וגם הוא אינו יכול לירד, עד שיתוסף בו כח מן או"א מן רוחא דילהון. ולכן אנו מיחדים בשמע ישראל הז"א, ואנו מאירים בו סוד המוחין, וג"כ בנוקבא, ואז יורד הוא למטה. נמצא כי בעת יחוד, נעשו לו ולה מוחין, וז"ס טעם כי ק"ש הוא מדאורייתא, ותפלה מדרבנן. פי', כי כבר ביארנו לך, כי נה"י שלו הם מאירים במלכות, בסוד ד' מוחין, אך בסוד יחוד ק"ש יורדים לה סוד ד' מוחין שלמעלה ממש מאו"א. וז"ס תפלה דרבנן, כי רבנן הם נה"י, כי הם נקראים ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה', שהם הנצחים, נמצא כי באותו רגע של יחוד ק"ש, הוא יותר הארה ממה שנעשה בתפלה, כי אח"כ אין זה האור ניכר, ונסתלק הוא אחר זמן ק"ש, ואנו מורידין כל ז"א ברמ"ח איברים, ברמ"ח תיבין דק"ש. ולכן הוא סוד פרשיות התורה, והוא תורה שבכתב ממש, ולכן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, כי אנו צריכין להוריד ז"א הזה, בהיכל הרצון.