תוכן

ז) מ"כ מכת"י מורי זלה"ה בעצמו וז"ל לשון הזהב.
הנה הזווג נמצא, בד' ספירות לבד: חו"ב תו"מ. ונמצא לרשב"י, הפרש גדול בין זווג לזווג. כי חו"ב לא מתפרשין לעלמין, משא"כ תו"מ. וצריך לדעת, מפני מה זווג חו"ב תדיר, ואינו כן בזווג תו"מ. ועוד, לענין מה הוא זווג חו"ב, ומה היא מתחדשת ממנו. כי בשלמא בזווג תו"מ, נותן נשמה לישראל, כדכתיב ונשמות אני עשיתי. אבל זווג חו"ב, מה יתן ומה יוסיף. שמא תאמר להעמיד הויות שהם הספירות על יחודם, וכדי שיעטרו תו"מ, באותם העטרות המשובחים, ויתיחדו. כמ"ש מורינו ורבינו נר"ו, בש' מהות ההנהגה פי"ג, ליתא, שא"כ לא היה ראוי להיות זווגם, אם לא בשעת זווג תו"מ, כדי לעטרם באותן עטרות, כי כן נראה מדברי הזוהר בפי', שעטרות אלו לצורך זווג תו"מ, שהרי אמרו שם, בשעתא דמלכא עילאה, בתפנוקי דמלכא, יתיב בעטרוהי, כדין כתיב, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, דא יסוד, דאפיק ברכאין, להזדווג מלכא קדישא במטרוניתא בהאי דרגא. הרי בפי', שעטרות אלו, הם לצורך זווג תו"מ, אם כן מהראוי היה להם, שלא יהא זווגם, אלא בשעת זווג תו"מ, לא שיהיה לעולם. וכבר הרגיש בקושיא זו, מורינו נר"ו, וכתב וז"ל, ובהיות יחודם תמיד, יהיה עטרת אל הבנים לעת הצורך, ואין זה התירוץ כלום.
והנראה אלינו, כי ב' מיני זווגים אלו צריכין להיות, למלאכים ורוחין קדישין, ולהיות נשמות לעליונים ותחתונים. וע"י זווג חו"ב, מתהוין מלאכין ורוחין קדישין, ומתהוים נשמות [מלאכים] עליונים. ואין כוונתינו נשמות ממש, אלא חיותם, והוא אור השופע בהם להחיותן, כמ"ש, ואתה מחיה את כולם, מחיה לכולם, וזהו תמידי. כמ"ש בזהר בלק, ת"ח, כל אינון מלאכין קדישין לא קיימין, ולא יכלין למיקם, בר בנהורא עלאה דנהיר, ולפיכך לא מתפרשין לעלמין, כי הם צריכין לתת מזון ומחיה לעליונים לעולם ועד. ולהיות מלאכים חדשי' לבקרים. אמנם זווג תו"מ, להיות נשמה לתחתונים. וזהו לפרקים, ולעתים מזומנים.
ובזה הרווחנו, שאין פי' שלא מתפרשין לעלמין, בשעת שלום לבד, כמ"ש רבינו נר"ו, כי זה דוחק מאד, שבפי' נראה באד"ז, שגם בעת הגלות לא מתפרשין, וזה לשונו בספרא דר"ה סבא אמר שלמה מלכא כו', אלא לעולם ועד אין זווגם זה חסר, אפילו רגע א', כי הוא חיי המלאכין, ואין להם חיות אלא ע"י זווג זה.
ודע, כי אין כוונתינו באמרם שאין זווג חו"ב אלא לצורך המלאכין, לשלול בו, שאין בו צורך לתחתונים, כי מבואר בזוהר, כי מזווג חו"ב נעשה עטרות לבנים, ועי"ז מזדווגים תו"מ. אבל כוונתינו לומר, שהזווג חו"ב צריך לעליונים ותחתונים. משא"כ בתו"מ, שאינו כי אם לנשמות תחתונים.
ומזה יעלה לנו תירוץ, למה שנמצא בתיקונים, נשבע הקב"ה שלא יכנס כו', ובכמה מקומות נזכר, דאתתרכת אימא עלאה, וכיוצא בדברים אלו. והענין זה, כי כדי להנחיל עטרות לבנים לייחדם, ושיתייחדו, זה חסר בעו"ה בזמן הגלות. וז"ש אימא עילאה, כי בערך שהיה אמא להנחיל עטרה לבנים אתתרכת, כי אינה מזדווגת להנחיל עטרות לבנים ליחדם. וזהו ענין קרבן עולה ויורד, כי אינה מזדווגת י' בה', עד שיתחבר ו' בה'. כי י"ה מורה, שהזווג לצורך בנים, כי יו"ד במלואו ו"ד. שהם ד"ו פרצופים, וה' צורתה ד"ו. נמצינו למדין, שזווג חו"ב לא יחסר תמיד, אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלים, ר"ל לצורך בנים, ואינו כ"כ משובח, כדי שיגיע ממנו עטרה לבנים, כדי שיוכלו להזדווג ולהתחבר. אבל יש זווג לצורך עליונים להחיותן, וזה לא יפסוק. ובזה יובן מ"ש בזוהר אחרי מות כתיב ונהר יוצא מעדן וגו', ע"כ מצאתי סליק.