תוכן

ז) לכן נבאר ענין אותו האיילה, שבא נחש והכישה בערייתה, כנזכר בפרשת בשלח. והענין, כי הלא המלכות היא האיילה החביבה על בעלה שהיא ז"א, ואמנם היא נזדווגה עמו ליל א' דפסח, ונתעברה מן הזווג ההוא, ויום לידתה היא יולדת אותו יום ז' של פסח, ולפי שעתה אינה נתקנת לגמרי, כי אם הז"א עצמו הוא בסוד קטנות, מכ"ש היא, לכן עתה נקראת איילה ורחמה צר, כי אין לה רק הה' גבורות, שהם מנצפ"ך, שהוא סוד עומר של שעורים, שהקריבוהו יום ב' של פסח, כמ"ש כי שערה גימ' תקע"ה, שהם סוד ב"פ מנצפ"ך כפולות, שהם גי' פ"ר, ועם ה' אותיות גימטריא פר"ה, ועוד ב"פ פ"ר עם ה' אותיות, הרי ב' פעמים פר"ה, וגימ' תק"ע, וכשכוללין ה' בה' תקע"ה, כמנין שערה, לכן רחמה צר, כי עדיין הנוקבא אין בה ה"ח, לכן אינה יכולה לילד, כי אם תלד יתאחזו בה החיצונים, באותן הולדות שהם סוד נשמות הבאים מזווג גמור, ולפי שעתה זמן הקטנות יתאחזו בהן החיצונים, ולכן נחש עילאה נושך ערייתה, הוא בסוד היסוד דבחי' קטנות, מזדווג עמה, וזווג ההוא נקרא בלשון נשיכה, לפי שהוא בסוד הקטנות דין, ואז על ידי הזיוג ההוא רחמה הצר נפתח, ואז החיצונים יונקים הזוהמא והדין, ונשארת הקדושה, שאין נוגעים בה רק מבחי' הנחש, ולא מבחינת הגדלות, ואין להאריך בזה כנ"ל.