תוכן

ט) ואפשר לומר, שג' בחי' צלם, שהם נר"ן שבמוחין דז"א, הם ג' בחי' הפנימים, שהם: עיבור, יניקה, ומוחין, וכולם פנימים, כנודע כי המוחין הם פנימים. אלא שקשה לזה, למה לא נשאר לחיצוניות רק אלו ב' בחי', שהם עיבור ויניקה לבד. או אפשר לומר, שבחינת הפנים הוא כשבאין לז"א מוחין מבחי' חיה שהוא חכמה, (נ"א בחכמה) כנ"ל, שאפי' בינה נק' אחור, בערך החכמה, שאינה יכולה להוליד נשמות חדשות, אלא בחכמה שהוא הזכר. וא"כ אין בחי' פנים לז"א, רק אחר היות לו בחי' חיה, שהם מוחין דאבא, ואז יכול להוליד. וראיה לזה מענין ברכת כהנים, שהם מקיפים דצלם אבא, קודם ויעבור, שהוא זווג ז"א ולאה, ואח"כ בא הזווג דיעקב ורחל, בנפ"א. ועוד ראיה גדולה מזה, כי אפי' שזכרנו כי החיצוניו' והאחוריים של עליון, הם הפנים של תחתון, ואז אינו זווג בז"א עצמו, אלא ביעקב ורחל, עכ"ז, יש צלם דאבא ג"כ בברכת כהנים. ונ"ל הטעם, שאלו היה הזווג דז"א עצמו, אז היה כעין שבת, שעולה בצלם דאו"א למעלה בבחינותיהן, ובמקומם האמיתי. אך עתה יורד הצלם למטה, ואינם מוחין גמורים לז"א, ועכ"ז בערן יעקב הם גמורים, ונקרא פנים. ועיין בדבר זה, שהרי נודע מהתיקונים, שנשמת ז"א הפנימיות, (נ"א הפנימים) אשר עליו (נקרא אדם) הוא שם מ"ה דאלפין, והוא בחכמה כ"ח מ"ה, והוא בחי' חכמה דז"א, כי חכמה עילאה דאבא, הוא ע"ב דיודי"ן.