תוכן

א) ואמנם כל זווג לילה זו, אינה רק עם רחל ולא עם לאה, וכמ"ש בע"ה. ולכן אנו צריכין לרמז את לאה ג"כ רמז אליה, כדי להמתיק דינה, והוא סוד טיבול החרוסת, כי הוא גימ' ח"ס רו"ת. והענין, כי לאה נקרא רו"ת, והטעם לפי שנוקבא דז"א בכללותיה נקרא אדנ"י, אמנם נחלקת לב' חלקים, לפעמים כשאינן נכללין זו בזו, והם לאה ורחל. אמנם לאה היא יותר דינים מן רחל, להיותה עולה מן האחוריים עליונים דז"א ודאמא כנודע. לכן אדנ"י בפשוטה, היא רחל, ומילוי היא לאה, והוא כי אדנ"י במלוי, גימ' תרע"א, תסלק ממנו הפשוטו לרחל נשאר המלוי רו"ת ללאה, כי כבר ידעת כי מילוי גימ' אלהי"ם שהוא דין, ולכן המלוי ללאה שהיא דינין, וכשתעביר מן חרו"סת רו"ת, נשאר ח"ס, והוא סוד מוחין דזעיר אנפין, וסוד תפילין, שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, כמנין חיים, שהם חיי המלך כנודע, והוא גימ' ס"ח. נמצא כי הכוונה הוא, להמשיך מן המוחין שהם ח"ס אל רו"ת, שהיא לאה להמתיקה, לכן צריך שיהיה בו טעם מרור, ולכן אם בלעו לא יצא ידי חובתו, עד שילעסנו, כי ע"י טחינת השנים, נתבטל ונדקדק הדין, כמבואר בכוונת אכילה. ולהיות זה בלאה, שאין כוונת ליל פסח בה רק דרך ארעי, לכן אינו רק זכר בעלמא מדברי סופרים. הרי נתבאר ענין מוח החכמה מצד אמא.