תוכן

יג) מהחברים: ודע, כי עד ובא לציון היינו באצילות אחר נ"א שאדם מכוין להפיל עצמו עד עשיה, ואח"כ קם וחוזר לאצילות כבראשונה עד ובא לציון, וכאן עולם בריאה, עד שיאמר קדיש תתקבל, ויתחיל תפלה לדוד אז נכנס ביצירה. ודע, כי בקדיש תתקבל יש פ"ו תיבות כמנין אלהים, רומז להמשכת קדושה במלכות, ולפי שחלל הבריאה הוא מעט, לכן תמצא שאנו אומרים כי אם ובא לציון, ואחריו תיכף הקדיש. וא"ת, איך אצילות החלל שלו אינו כ"כ גדול, עד ובא לציון. תשובה, דע, כי הפיל עצמו עד עשיה, וכדי לחזור עד האצילות, היה צריך הרבה דעת לעבור ד' עולמות, לכן יאמר התחנה, אח"כ אבינו מלכנו, אח"כ אל ארך אפים ביום ס"ת, או יאמר קדיש כשאין ס"ת, ואח"כ יענך ה' ביום צרה. ובתחנה, עלה מן עשיה. ובאבינו מלכנו, עלה מן יצירה. ובקדיש, עלה מבריאה. וביענך ה', באצילות. וחוזר חלילה עתה לירד לבריאה, בובא לציון. אח"כ תפלה לדוד, ביצירה. ויש בו ח"י פסוקים עם פסוק בית יעקב. ויש קפ"ו תיבין מתפלה לדוד עד שיר המעלות, נגד הוי"ה שעולה קפ"ו, והרמז, פו"ק חזי. ובנביאים, פק"ו פליליה. אח"כ אומר שיר המעלות, ויש בו נ"ז תיבין, נגד א"ל הוי"ה העולה ז"ן, ויש בו ח' פסוקים, נגד מלוי השם שיש בו ששה אותיות וב' אותיות א"ל, הרי ח' אותיות נגד ח' פסוקים של כל המזמור. ומתחיל באות ש' ומסיים באות צ', רומז על ש"ץ רקיעים שהקב"ה בועט בהן, כשקם בחצי לילה להשתעשע בנשמתן של צדיקים. אח"כ נהגו לומר שיר של יום שהיו הלוים אומרים. ודע סוד שיר של יום, דע, כי האורות האצילות השופעות עלינו בשבת בסוד נשמה יתירה, מאירה כל יום א' בסוד הכתר משפיע כחו אל החסד יומא קדמאה דאיהו בריאה, ושירה של לוים לעורר ההארת אלו יום יום, והארת בריאה מא', מאירה בב' שהוא יצירה. ונלע"ד, שהטעם דרועא שמאלא בירכא ימינא שהוא מתחלת יצירה, והארת יצירה, מאירה בסוד ז"א בג' בסוד עשיה. ואח"כ בדה"ו ע"י שיר הלוים, לעורר הארה עי"ב מקמי שבתא, וכל אחד מעצמו, לא תסייע מה שעליו כמו בתר שבתא, וזה פי' השירים.