תוכן

א) ענין נפילת אפים למורינו האר"י ז"ל, הועתק מכ"י.
הנה בתפלה ב' מיני מסירות למיתה, עם מה שאנו מוסרים עצמינו על קדוש השם בק"ש, ועם מסירה למיתה בנ"א כנודע. והענין, כי יש ב' מיני זיווגים באצילות העליון: אחד זיוג חו"ב. ואחד זיוג ת"ת ומלכות. ואי אפשר לשניהם בלי מ"ן. אמנם מ"ן דמלכות, הם נשמות הצדיקים, וכאשר ימסור עצמו למיתה, וכאלו נפטר מן העולם ותדבק נשמתו למעלה ביסוד שלה בסוד באר, ויעשה באר מים חיים, ואז יוצא מ"ד מת"ת, וזווג זה הקדוש נעשה כתיקונו, וז"ס אליך י"י נפשי אשא, להעלות נשמתו למעלה, ויעשה בירא דמיין נבעין מתתא ונבעין מלעילא. נביע מתתא: מנשמותיהן דצדיקייא, ונביע מלעילא: מן דוכרא. ומ"ן דבינה המשובחים, הם הצדיקים המוסרין עצמו על ק"ה, שהיא הבינה הנקראת שם גדול, וקדוש הוא לעלות ממטה למעלה בסוד הקדוש שהוא חכמה, אבל מסירות עצמו למיתה, הוא בסוד מלכות, שהוא אתר דמותא. וקדוש השם, למעלה. וז"ס כי עליך הורגנו כל היום, עליך ממש, כי הם למעלה ממלכות, ובמוסר עצמו למיתה כתיב, אליך י"י נפשי אשא, אליך ולא עליך, כי הם למטה במלכות. וז"ס אפילו הוא נוטל נפשך, הוא דייקא, בסוד ועבד הלוי הוא, דהיינו בינה, המעלה נשמות הצדיקים לעלות בהם למחשבה עליונה. וז"ש למשה, שתוק כך עלה במחשבה, על ר"ע כשנהרג על קדוש השם.