תוכן

ג) גם דע, כי מקום שיש ב' מספרים שוין אין אנו מונין אותם, כיצד, הרי עשרה אותיות דס"ג, ועשרה אותיות דמ"ה, נפלו בבריאה כנ"ל, ולכן כיון שמנינו עשרה אותיות דס"ג, אין צורך למנות עשרה אותיות דמ"ה ואם משם ע"ב היו יורדין בחינת עשרה אותיות שלו ג"כ, לא היינו מונין עשרה אותיות דס"ג, כי כבר ביארנו, כי להיות ד' מילויים האלו משונים זה מזה, לכן אנו מונים אותם ד' פעמים, אך אם היו שוין, לא היו נמנין אלא בחינה א' לבד. והטעם הוא, דע, כאשר מציאותם שוים, כולם נשארים במקום אחד, פי' כי הנה סדר יציאת המלכים האלו היו, ע"ב, ואח"כ ס"ג, ואח"כ מ"ה, ואח"כ ב"ן כנ"ל. ועד"ז היתה שבירתם. ונמצא כי עשרה אותיות דס"ג ירדו אל הבריאה ואח"כ ירדו עשרה אותיות של מ"ה, וברדתם שם, מצאו את עשרה אותיות דס"ג, ונשארו שם עמהם, כדרך הבן החושק להיות עם אביו, ולא ירדו למטה במקומם בכלי שלהם, וא"כ אין נחשבים בפני עצמן, והרי הוא כאלו לא ירדו, כיון שלא ירדו במקומם להחיות הכלי שלהם. וכן עד"ז בכל מקום שהם בחינות שוות, נשארה בחינה התחתונה במקום העליונה עמה, ולכן אינה נחשבת בכלל הניצוצות היורדות. אך בחינת מספרם שאינם שוין, אז כל אחד ירד במקומו, כי אינן מבחי' א' להשתוות, ולכן משם מ"ה אנו מונין את המספר ולא את עשרה אותיות דמילוי בעצמן.