תוכן

יב) ונבאר עתה ענין המזון, איך היו נזונים שם בתוך בטן אמם, כי נודע שגם הולד יונק במעי אמו. והענין, כי הנה נתבאר לעיל פרק י"ג, כי המוחין דז"א שבזמן העיבור, היו תוך נה"י דתבונה, דבחינת כלים החיצונים שבה. והנה בהיותה מלובשת בתוכו בסוד מוחין, נמצא כי היסוד של התבונה, הוא מסתיים בטיבור ז"א, וכמ"ש זה בע"ה בח"ג, בענין שלש נקודות שיש בז"א: וא' הוא נקודת הטיבור, ששם הוא סיום יסוד התבונה, הנקרא עולם הבא, עלמא סתימא, ולכן נקודת הטיבור הוא סתום. ואמנם בהיות ז"א בעיבור תוך אימא, אז אינה עלמא סתימא, בהיותה שם למעלה במקומה, ואז הז"א טיבורו פתוח, ויונק בכח היסוד דאימא הגנוז בתוכו. ובצאתו לחוץ אחר שנולד, נסתם הטיבור שבו, כי שם היסוד דתבונה, הנקרא עלמא סתימא. ואמנם סוד מה שניזון, הוא, ממה שמבררת אימא מבחינת המלכים כנ"ל בפרקים שקדמו, ובכל יום ויום מימי העיבור, מבררת מעט מעט, ומשם ניזון זו"ן, עד שנגדלים, מכח מה שמבררים, ומכח המזון שניזונים, עד שנשלם להתברר כל מה שיכול להברר ע"י העיבור. ואח"כ נולד, ואז מתברר ג"כ בחי' אחרות, בסוד הלידה עצמה, והדמים היוצאים ממנה. ואח"כ מתברר יותר, ע"י החלב שיונק בעת היניקה, כמ"ש בע"ה בח"ב הבא אחר זה. ודע, כי בהיות ז"א בסוד עיבור, אזי הוא בבחינת עשיה שבו, כי כל בחי' ג' כלילן בג', נקרא עשיה, כנזכר בדרוש אבי"ע, ואין שום בחי' באצילות שאינה כלולה מאבי"ע של בחי' אצילות.