תוכן

י) והענין יובן ע"י שאלה אחרת, והיא, כי למה באות יו"ד לא נרמזו זו"ן רק באותיות המילוי, ובאימא שהיא אות ה', נרמזו באות ה' עצמה השרשית. והענין, כי כל בחי' אות ה"ה זו, שהיא התבונה, לא נעשית אלא מעצמות הארות זו"ן שניתנו באימא, ומהם נאצל עצמותה, כנזכר בש"ד ח"ב. ונמצא, כי בצאת הנקבה תחילה בטיפת אבא, נעשית ממנה ד' אחד שבצורת הה"א. ואח"כ בצאת ז"א אחריה, לא מצא מקום, כי כבר יש בה שם הנוקבא, וירד למטה בו' אחרונות, שהם ו' קצוות שבה, שהיא ו' שבצורת הה"א, העומדת תחת ד' של הה"א. וגם הטעם, כי להיותה עלמא דנוקבא, שלטא נוקבא על דכורא. וז"ס העה"ב, צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, כי עה"ב היא התבונה, כנזכר ש"ד ח"ב, ושם במקומה שהיא ה' ראשונה שבשם הצדיק עליון שהוא ז"א יושב שם, ועטרה שלו שהיא נוקבא על ראשו, ולכן אות ד' על ו', היא ממש כעין עטרה המקפת ראשו, שהוא ו' שתחת הד'. ואח"כ כשהזריעה הנקבה, שהוא כשהולידם והוציאתם לחוץ אחר העיבור בעת הלידה, אז חזר להתהפך, כי ו' שבתוך הה"א שהיה אחרון, יצתה תחילה, וישב לו תחת ה"א ראשונה. ואח"כ יצתה אות ד' שהיא נוקבא, והיא ה' אחרונה שבשם, שתחת אות הו', כנודע, כי ה' ד' הוות בקדמיתא, כנזכר בזוהר פרשת משפטים דף ק"ב, אלא שמן ד' נעשית ה', ע"י ההגדלה והתיקון, כמ"ש בש"ו. ונמצא כי האשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ואח"כ יולדת הנקבה.