תוכן

א) כלל העולה בכל אלו הפרקים שקדמו, כי הז"א ע"י זה העיבור, אינו רק בחינת תלת כלילן בג', עם היות שיש בו י"ס, כנזכר בכל הפרקים שקדמו, ואע"פ שנתבאר פרטים רבים בענין ביאור תלת כלילן בג', שהוא לשון התוספתא דפרשת בשלח ד"ן, ונתבאר בפ"ח ובפי"ו ובפרק זה ובשאר פרקים, עכ"ז דרך קיצור נבארהו פה עתה. והענין, כי הנה הז"א מתחילת אצילותו בעת אצילות המלכים שמתו, יצא בבחי' ו' נקודות זו ע"ג זו, ולא יצאו בו בחי' שלשה ראשונות, אפילו בבחי' נקודה לא יצאו, והששה קצוות יצאו, אלא שהיו בבחי' נקודות לבד, ולא בבחי' פרצוף, אלא היו זו ע"ג זו, והנה אלו הששה נקודות שהיו בו, נכנסו כולם בעת העיבור כדי להתקן הם בעצמם. אמנם כדי להתקן, היה צריך שיתקשרו אלו עם אלו קשר אמיץ, כדי שיתקיימו, ולא ימותו כבפעם הראשונה כנודע, ומה שהיו תחילה ו' נקודות זו ע"ג זו, כדמות ו' ארוכה, נעשו עתה בהתקשרם תלת גו תלת, ו' זעירא, כי אין ארכם עתה רק שלשה נקודות, שהוא מחצית ו'. ואמנם לעולם לא היה ראש לזו הו', אף בתחלה, כי הרי ג' ראשונות אין בו, כי הנה אות הו' יש בה גוף וראש, שהיא צורת י' ע"ג ו', כזה: ו, ואותה הראש מעולם לא היתה בו אף בתחילה, ומכ"ש עתה בזמן העיבור, שלא היה די שאין בה ראש, יען אין בו רק ששה קצוות, אמנם אפילו גוף אות ו' עצמה, היה חצי ארכה לבד, ונקרא ו' זעירא, והיא בחינת ו' שבתוך צורת ה שבשם, הרומזת בבינה כנודע.