תוכן

ג) והענין בקיצור גדול, כי אמת הוא שבכל שלש זמנים הנז', יש בחי' י"ס, בין לעובר, בין לתינוק היונק, ויש להם גוף מו"ק, וראש בג' מוחין. אך הענין, כי בהיותו בזמן העיבור הא', אנו רואים שכל שיעור העובר אינו זולתי כשיעור ג' תחתונות לבד, וכן התלת מוחין שלו, הוא כאבן דומם בלי דעת כלל, וכאלו אין בו מוחין. ואח"כ בזמן היניקה, הו"ק שלו מתארכים יותר, וגם התלת מוחין שבו הם מתעוררים קצת, להיות בהם הבנה לדברים המוכרחים שלו, לבכות כשאינו יונק, ולשאול מאמו ע"י בכייתו ורמיזותיו מה שהוא צריך, וכן הוא הולך וגדל ממדרגה למדרגה, אך עדיין שכלו אטום, ואין בו גילוי דעת. ואחר שיונק, אז מתחיל לאכול החטה, ומתגלה בו הדעת כמשז"ל על אילן שאכל אדם הראשון, חטה היתה, ולכן נקרא עץ הדעת, ואז מתחיל הדעת להתגלות בו ולהתנוצץ, עד היותו בן י"ג שנים ויום א', ואז נק' איש גמור, ודעתו כשאר בני אדם, אלא שעדיין אין לו כ"כ ישוב הדעת, וע"י המשך הזמן מתגלה בו הדעת, וניתוסף בו להיותו מיושב בדעתו.