תוכן

ה) וטעם הדבר הוא, דע כי כל המוחין, בין מוחין דדכורא, ובין מוחין דנקבה, כולם הם באים מזיווג או"א, שנמשכין מן המוחין שלהם בחי' טיפות, מן ג' מוחין דאבא, ומתלת מוחין דאימא. ואמנם הטיפות של מוחין דחו"ב, הם נמשכין מן המוחין עצמם דאו"א, שהם חו"ב שלהם. אמנם טיפת המוח של הדעת, אינם ממשיכין אותו מן מוח הדעת העליון שבין חו"ב שלהם, רק מן החסדים והגבורות המתפשטין בו"ק דאו"א, ע"ד שמתפשטין בגופא דזו"ן, כנודע. ולכן כיון שהדעת הזה של הנקבה, איננו נמשך אלא מבחינות הגבורות המתפשטות בו"ק דאימא, לכן גם כאן בנוקבא דז"א, מוח הדעת שלה שנמשך משם, ירד למטה בשליש העליון דת"ת שלה, ואלו הכתר שלה היה בתוכו אור גדול, אע"פ שהדעת הזה שלה, הוא מגבורות דו' קצוות דאימא, היה נשאר למעלה בראש שלה, תחת מוחין דחו"ב שלה. אמנם כיון שאורו מועט מאד, בערך הגוף של הכתר, כנ"ל שהגוף הוא מב' שלישים, ואורו הוא חצי שליש, לכן אין כח בכתר שלה להעלות הדעת העומד כנגדו למטה בקו אמצעי, ולהעלותו עד הראש תחת הכתר סמוך, משא"כ בז"א שהאור של הכתר שלו גדול כנז', ולכן יש כח בו להעלות הדעת שלו למעלה, תחת חו"ב שבו, כמ"ש במקומו.