תוכן

א) אחר שביארנו לעיל פ"ג, ענין שבעה מלכים דמתו ממש, כי האורות שנסתלקו, הוא בבחינת הנפש המסתלקת מן הגוף, והכלים שירדו בבריאה, הוא בסוד וישוב העפר על הארץ. נבאר עתה ענין אחר, הנזכר בזוהר פרשת שלח קמ"ט א', והוא ענין כח א' הנקרא הבל דגרמי, הנמשך מן הנפש, ושורה תמיד על עצמות המת, עד עת התחיה. כי אם לא היה נשאר שום לחלוחית אורה בעצמות, לא היו קמים בתחיה, והיו נפסדים ונרקבים לגמרי. ואותו הבל השורה עליהם, מאיר בהם קצת הארה, כדי שיוכלו להתקיים עד זמן התחיה. ויש עון הגורם להסיר גם ההבל דגרמי ההוא, ולכן אינם קמים בתחיה, והם הם העצמות היבשות בלי לחלוחית הבל הנזכר, שאמר לו השי"ת כי אותם העצמות בנשך נתן כו'. חיה לא יחיה כו', ולא קמו באותה התחיה דבימי יחזקאל. ונמצא כי גם בכלים האלו המתים, אף על פי שהאורות נסתלקו מהם, ודאי שנשאר בהם ההוא הבל דגרמי, להחיותם עד עת התיקון, ואין כל חדש תחת השמש, ותיקונם הוא תחית המתים ממש. והנה אותו ההבל הנשאר בהם, הם רפ"ח ניצוצין שאנו מזכירין בכל מקום. וז"ש ורוח אלהים מרחפת: מ"ת רח"ף, כי הרפ"ח היו רוחפים על המתים ומעופפים עליהם להאיר בהם, ​כשהיתה הארץ תהו ובהו, שהוא זמן מיתת המלכים. ומן בחינת האורות שהם הרוח של הכלים, נמשכו אותם רפ"ח הניצוצים, וז"ש ורוח אלדים, ובודאי שהיותר מובחר מהאורות שלא יכלו לסובלו הוא שנסתלק, והרפ"ח ניצוצין שנשארו בכלים, הם האורות היותר גרועים.