תוכן

יא) ואמנם, כמו שהז"א עולה עד התבונה, ואז נכנסין בו המוחין, כך זאת התבונה כשתעלה עד הבינה, אז יהיו לה מוחין פנימים, אך בהיותם למטה, שם אין לה מוחין אלא בסוד מקיפים לבד. והנה בהאזינו דף ר"ץ ע"ב, ביארנו מלת תבונה ואמרו, כי בה אתרמיזת בן ובת, שהם ו"ה, וזהו תבונה: ששם יש כל האותיות האלו, שהם בן ובת, ו"ה. וזהו הענין, כי הלא התבונה היא ה' ראשונה דשמא קדישא כנ"ל, ובן ובת אלו הנרמזים במלת תבונה, הם הד' והו' דציור ה' ראשונה, שהוא עצמות התבונה עצמה. כי הו' הוא סוד ו"ק שלה, והד' שהם ד' מוחין מקיפין שלה, ואמנם הטעם שנק' בן ובת, הוא, כי הלא ידעת, שזו"ן שניהם יצאו ע"י עיבור תבונה זו, ולכן נרמזו שניהם בה. ונמצא, כי בהיות זו"ן תוך התבונה, הנק' עלמא דאתי כמ"ש בע"ה, שאז צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, לפי שהתבונה היא גבורות, ובמקומם שולטים הדינים על הרחמים, שהם העטרות על ראשי הצדיקים הזכרים כנ"ל פ"ו, לכן היתה אז המלכות יונקת בסוד ד' מוחין דתבונה, והז"א מו"ק דתבונה, ושלטה נוק' על דכורא, ולכן הוא ד' על ו'. ואמנם עיקר ה' זו, אינה אלא בעצמות פרצוף התבונה, אמנם נרמזו בה ג"כ הבן והבת והבן זה. ובמקומו בעה"י נבאר, ענין זו"ן הנרמזים באות ה' זו, וגם בב' אותיות ו"ד שבמילוי יו"ד. ושם היו בסוד ו"ד. וכאן נעשו ד"ו. ואין כאן מקומו.