תוכן
ג) והנה בח"א פרק י"ד, נתבאר החילוק שיש בין המוחין שבזמן העיבור, אל המוחין שבזמן היניקה, והוא, כי במוחין של העיבור, לא היו בו רק תרין מוחין חו"ב, אמנם הדעת לא היה אז ניכר בו כלל, אמנם ביניקה יש בו תלת מוחין, כי גם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו בכללות לבד.
והטעם, כי הנה הדעת דגדלות, נחלק לב', שהם: חסדים, וגבורות, והחסדים הם הויות דמ"ה, והגבורות הויות דב"ן, כמ"ש בח"ג אמנם בדעת דיניקה כיון שכולו הוא שמות של אלהים כמ"ש וכולם דינין, א"כ אפילו החסדים שבו, הם בחינות גבורות דינין, ואין שם רק גבורות ולא חסדים.
ונמצא, כי המוחין דגדלות נחלקים לד' מוחין, שהם: חו"ב, וחסד, וגבורה, אך המוחין דיניקה, הם ג' לבד, והם חו"ב וגבורה, כמש"ל, וזהו החילוק שיש ג"כ בין זמן היניקה, אל זמן הגדלות, כי הדעת דבזמן היניקה, אינו ניכר בו רק דרך כללות לבד כנזכר.
