תוכן

ב) וזהו מ"ש בזוהר פרשת בלק דר"ג, אשורנו ולא קרוב, כיון דהוה במעהא דאמיה, אשורנו, אושיט פסיעה לבר כו', ונגזר מן ותט אשורנו מני ארחך, לשון פסיעה. והענין, כי בזמן העיבור הא', היה זו"ן בבחי' ו' זעירא של ה"א ראשונה שבשם, ואותה הוא"ו שבתוך הה"א, אין לה ראש, כי עדיין לא היה ז"א רק בבחי' ו"ק בלתי ראש, ולא עוד אלא שאינם ו' רברבא, שהו"ק יהיו נגלים כל אחד ואחד, אמנם נכללו שלשתם בשלשתם כנ"ל, כי זהו תכלית התיקון בזמן העיבור, ועל כן הם ו' זעירא, שהוא חצי שיעור אות ו', ונקרא ו' זעירא. ואז בסוף ו' זו בקו אמצעי שבה, היתה המלכות מלבשת סוף הקו ההוא, ושם היה בבחי' אותו הקוץ תחתון, היוצא מעט לחוץ מן סוף אות ו' זו, וזו הנקודה נקרא פסיעה לבר, יען הוא בסוף רגל ו' זו, ובולטת מעט לחוץ, להיות שם עובי שלשה נקודות, משא"כ בשני קוים האחרים.