תוכן

ב) ונבאר תחלה הבחי' הא', שהיא לדחות את הז"א, והוא, כי הנה עתה יש אורות רבים בבטן המליאה, שהיא התבונה, אם אורות שלה עצמה. ואם אורות של זו"ן, וכולם הם באותו מקום הכלי, שהוא מקום ההריון, שהוא בבטן, בשליש התחתון דת"ת דתבונה, כנ"ל בח"א בפ"ט. והנה פי הרחם הוא צר, ואין הוולד יוצא משם אלא בדוחק גדול, והוא, כי כל האורות שיש אל אימא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה, ואז נמצא שם אורות רבים מאד, ואין הכלי ההוא יכול לסובלם, ונבקע הרחם דרך פיו, כיון שיש שם בקיעה ממש, הוא נבקע ונרחב, ואז האורות התבונה שהם בעל הבית, דוחין את הזעיר אנפין לחוץ, שהוא האורח, ונולד. וסיבה הב' שהוא מפני החלב, יתבאר בע"ה בפ"ד. וסיבה הג' שהוא מפני המוחין, גם היא בח"ג, כי הנה"י דאימא צריכין להתרוקן מהאורות שלה, כדי שאחר הלידה תכף, יכנסו המוחין דז"א בתוכם, ויתלבשו יחד כולם בתוך הז"א, כי גם בז"א יש מוחין בזמן היניקה, כנ"ל ח"א פי"ב, אשר ז"ס אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, כי התבונה נקרא מ"י, וע"י מ"י זו שממיתה עצמה, מתקיים הז"א, כי אין כל קיומו אלא ע"י המוחין, כמ"ש היטב זה בח"ג.