תוכן

ח) והנה כל בחי' דבקות הנאצלים במאציל דבוק גמור ממש, הוא ע"י הקו הזה, הנמשך מהא"ס עצמו, הסובב ונכנס בפנימיות הנאצלים, וזהו דיבוק גמור, ונשארו העולמות באמצע, בין אור הפנימי לאור הסובב. א"כ על מה זה נסתלק הא"ס לגמרי, וצמצם עצמו לעשות אותו המקום פנוי כולו לגמרי בלתי קו כלל, והיה די שיניח אותה הבחי' של אותו הקו הפנימי, העתידה לחזור ולהמשיך בתוכה, ולא תסתלק משם, ומה שבין הב' אורות בלבד שם יצמצם עצמו להאציל שם העולמות, ולמה הוצרך הא"ס להסתלק לגמרי, ואחר כך לחזור ולהתלבש מבפנים דרך הקו הנזכר והתשובה בזה מבוארת, כי הנה טעם הצמצום היתה, כדי להסתלק מן המקום ההוא אור הא"ס, ועל ידי כן יוכלו הכלים של א"ק להצטייר שם כנז"ל פ"א, כי אם היות שאין בחי' כלים נכרים עד האצילות, עכ"ז שרשי הכלים ברשימו נעלם מתחיל מכאן, דאל"כ במה יתפרד הא"ס מא"ק הזה, ובהכרח שמא"ק ואילך, התחילו העולמות להתברר, כי זו היתה כונת המאציל כנזכר, ולכן כיון שכונת המאציל היתה להתחיל מכאן התחלת הכלים בהעלם נמרץ, לכן סילק כל האור למעלה, כי הנה הסיבה שאין הדינין והכלים נגלים בא"ס, הטעם הוא כי רוב האור ההוא מבטלן, וא"כ אם הא"ס היה נשאר שם בסוד אור פנימי, ואור מסבב, לא היו הכלים מתהוים בנתיים, והיו מתבטלים מרוב ההארה. אמנם אחר שכבר נתהוו הכלים ונצטיירו, אז אף אם יחזור הא"ס דרך הקו ההוא, לא יתבטלו, כיון שכבר נתגשמו והקרישו, וגם כי לא חזר האור במקומם ממש כבתחלה, אלא באמצע דרך הקו כנזכר. והנה עד"ז היה בעולם הנקודים והעקודים בעשיית הכלים שלהם. וע"ש בח"ג פ"ב ובש"ב ח"א פ"ב. (ונלענ"ד עם הנז"ל אצלי בפ"א בהגהה, כי הנקודה האמצעית, שהיא העלם שרש הדין נשאר שם במקומו, ואור החסד הוא אשר נסתלק ונתצמצם אל הצדדין, והנקודה האמצעית היא נשארה בבחי' אויר שאינו נתפס, כנודע כי גם האויר נברא הוא, והוא ממשיי ואינו נפרד בלתו ית', ואז בהיותה יחידה בלתי החסד, אז נתגשמו שם הכלים, ונתהוו ואח"כ חזר אור החסד לתוכם, ונעשה בחי' הא"ק ושאר העולמות)