תוכן

טו) ואח״כ גם נה״י שבו, ינקו משם, ונעשו ע״ב רי״ו כ״ו אחרים, כנודע כי כל מה שיש בחג״ת, יש בנה״י, אלא שבבחי׳ חג״ת הם רחמים, ונקרא שד״י ברפה, בסוד בין שד״י ילין, שהם מקום הדדים ממש. ובנה"י נקרא שד״י בדגש, בסוד אל שד״י. כנודע, לפי שהוא יותר דינין, כנודע כי הדגש ורפה הם דין ורחמים. והנה נמצא, כי גם בבחי׳ יניקה, נמשך מסוד ע״ב רי״ו, שהם אותיות עיבור, ודי בזה. ויניקה זו נמשכת, עד היותו בן ט׳ שנים ויום אחד. ואח״כ בא זמן הגדלות, ולזה צריך עיבור ב׳, וענינו הוא, מבחי׳ זווג או״א, לתת מוחין לזו"ן. כי בעיבור הא׳, היה עיקרו מזווג א״א מיניה וביה, אלא שהיה ע״י התלבשות באו״א. אבל זה העיבור הב', עיקרו הוא מזווג או׳׳א, וא״א טפל לו, היפך מן העיבור אחד.