תוכן

א) מ"ת אח"כ באו הטעמים האמצעיים, והם בחי' אור היוצא מחוטם דא"ק, וחוטם גימטריא ס"ג. גם מכאן נמשך ויוצא אור, דרך ב' נקבי החוטם, ימין ושמאל, ימין מקיף, ושמאל פנימי. ע"ד הנזכר באזן, ונמשכו ביושר עד החזה, של זה הא"ק, וזהו עיקר האור. אמנם הארתו ג"ב הוא מתפשט אל צד האחור, ומסבב בכל סביבות א"ק. והנה כאן נתקרבו האורות אלו, הפנימים במקיפים שלהם, יותר מאורות האזנים, כי נקבי החוטם, סמוכים הם. אבל עכ"ז נחלקו לב', (נ"א נחלקים הם) ואין מתחברים ביחד וע"כ גם באורות אלו, לא היה בחי' כלים, ומה שנתוספו באלו יותר (מבחי' אזנים דע כי החוטם הוא אות ו' ל"ג) מבאורות האזנים, הוא, כי צורת אות ו' שבתוך אות ה', אשר באזן היתה כלולה עמו, (נ"א באוצרות חיים עמה) נתגלה עתה, ומה שהיתה אז בחי' ה', נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד"ו, להורות יציאת אות ו' לחוץ וגילוייה. והוא סוד ז"א, שבכאן נתגלה. (נ"א ויצא ממעי עמו). ואמנם לא נעשית ו' לבדה, אמנם היא נחלקת ג"כ לששה חלקים, והם ו' אלפין. וטעם הדבר, כי הה' פרצופים, הנכללין באות ה', שהם א"א, או"א, זו"ן, והם נקרא יחנר"ן. נמצא כי ז"א, הוא בחי' רוח, כנודע. והנה הכתוב אומר, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, להורות כי בחי' רוח נתגלה באפו, שהוא החוטם. לכן בזה החוטם, נתגלה בחי' ז"א, ונתחלק לו"ק שבו.