תוכן

י) מהחברים: צריך ליפול על פניו, לפי שהוא עת זיווג מלך והמלכה, ואין ראוי להסתכל בהם, כי כל המסתכל חייב מיתה. לכן צריך ליפול על פניו ולמסור עצמו למיתה, לפי שהוא נסתלק מחברת מלך והמלכה, כי באור פני מלך חיים, ועתה זה יצא מלפני המלך, וכאלו נתחייב מיתה בהפרדו ממנו, לכן יפול על פניו וימסור למיתה. ויאמר אליך י"י נפשי אשא. ולסתום עיניו, וישים ידו עליהם להראות עצמו כמת, וכמי שאין לו ידים ורגלים ועזב את הארץ. וימסור וישיב נפשו עם הצדיקים שמתו. וצריך לכוין לעשות עצמו במיתה זו מ"נ, לזיוג זו"נ, ורמזו בשם ב"ן, שהוא מ"נ ג"כ לאו"א, לזה יש כאן ד"פ ב"ן, נגד אבי"ע, שיכוין להפיל מן אצילות עד עשייה, ובכל עולם יעשה עצמו מת בין הצדיקים שבכל עולם. ובזה יכוין בזאת התחנה, רחום וחנון: ר"ת רוח. ואח"כ הנפש, שנאמר נפשי אשא. ונזכר ג' פעמים נפש, רמוז לנר"נ, שכולם נכללין בנפש, והוא מוסר למיתה, ובזה יכופרו עונותיו. וז"ס אם יכופר העון וכו', ובזה ינצל מדין של גיהנם ונדבק בעץ החיים. ובא"ב זו, לא יש אותיות בו"ק, גי' גיהנם, והוא לשון אבוקה. וגם תמצא ג' אותיות כפולות, וסימנם: אפ"ר פ"אר, מאחר שהוא מכין עצמו ונפשו, להיות כמת ואפר תחת רגלי הצדיקים, זוכה להיות פאר וניצל מגיהנם ונכנס לג"ע. וחוזר להזכיר אות ו' בסוף אותו מזמור, א"ב רמוז בא"ת ב"ש ו"פ, והוא, פדה אלהים וכו'. ולמה חזר והזכירו, לפי שהוא רומז אל עץ החיים, כי עד עתה היה באילנא דמותא, אז כאשר מסר עצמו למיתה. לכן חזר עתה ונתעלה באילנא דחיי, הוא בג"ע הנרמז בוא"ו, לכן חזר וזכר אותו ב"פ.