תוכן

ג) ודע, כי נ"א כפה פצוה גדולה הוא זה, עד אין קץ. אמנם דע, כי אין יכולת לעשות דבר זה, זולת צדיק גמור הראוי שבזכותו יכול לעלות ולברר אותן הבירורים מתוך הקליפות. כי כל זה צריך זכות, וכח, ומע"ט רבים, שיוכל לעשות דבר זה. ולפחות צריך שיכוין בכל אותו התפלה היטב מתחלה ועד סוף, דאל"כ ח"ו, ברדתו אל הקליפות לברר שם, לא די שלא יוכל לברר, רק אדרבא יקחו ממנו ויתאחזו בו ויתפשהו, וישאר בסוד תחתיות בטיט היון, דוגמת הנשמות שבארנו לעיל. כי בהיותם צדיקים, יכולין לעלות עמהן נשמות אחרים, מטיט היון של גיהנם שהם הקליפות. ומי שאין לו כח כ"כ ומצות, עולין הם לבדם, אך אינם יכולין להעלות אחרים עמהן. ומי שהם רשעים, הם עצמן נשארים שם. וכעד"ז, הוא בסוד נ"א, כי יש מי שיש יכולת בידו להעלות מ"ן, ויש מי שאין יכולת בידו להעלות, רק את נפשו, ואין בו כח לברר, ויש שנשאר ונטבע בקליפה ח"ו, ואינו עולה. וכעד"ז בשינת הלילה, כי הוא בסוד המיתה. ויש מי שמעלה נשמות אחרים עמו כנ"ל, ויש מי שהוא לבדו עולה, רש מי שנשאר בקליפה ח"ו, כנזכר בזוהר. ולכן בזה תבין, מהיכן בא לאדם מי שהוא צדיק, ואחר כך מרשיע. רק הענין הוא, כי ברדתו בעת נ"א ואינו יכול לעלות מחמת איזה עון, ואז אוחזין בו החיצונים, ונשארת נפשו בקליפה, ואינו יוצא עוד משם, ונותנין לו נשמה טמאה אחרת במקומה. וז"ס רשעים בחייהם קרואים מתים, כי הם מתים בסוד נ"א, ואינם מרגישים מיתתם, שנחלף נשמתם כנ"ל רחמנא ליצלן. לכן ראה גודל נ"א, וענינה, כמה הוא גדול לאין קץ, והזהר בה בכוונה עצומה. ולכן ארז"ל, כל האומר נ"א בכוונה, אויביו נופלין לפניו, כי אין דבר גדול מזה. אמנם כבר נ"ל הענין, כמה שמות צריך האדם לכוין בנ"א, והם מובנים כמ"ש.