תוכן

אין לך ענין יותר טהור ויותר שלם ונפלא מהשורש של האדם, כי כל הפריה והרביה שהשורש מתעטר ומתגדל, אין זה כי אם בסיבת הכאות מעניינים קטנטנים שיש בהם אמנם כח חזק ונורא להחסירו ולחזור ולמלאו בסוד הכתוב 'ותער כדה אל השוקת' וגו'[1], כי ה... החסרונות הוא הוראת שעה בכדי לזכות על ידם לחזור ולמלאותו, ובמקום סאה אחת שהיתה ממלאה את השורש בכל גדותיו, הרי שזכה לאלף אלפי אלפים ורבבות סאים כאלו.

וזה סוד הכתוב (ישעיה כז, ח) 'בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה', כי אחר גמר ענין הוקרת השורש כי אינו מסוגל לקבל עוד הכאה גם בענין השלמות הזו, נעשה שוב בחינת הכאה ומריבה, כי נשלחה מלפניו ולא יכולה להרבות סאים עוד, וזה סוד ב'תריבנה', כי רוצית להרבות עוד, והבן, שהוא חסרון כולל ומקיף לכולנה, ומתוך זה גם המילויים כולל וכו'.

ותדע שהשורש השלם מכל צדדיו, דהיינו ממש בחי' סוף דבר שאין להוסיף עוד, כנודע, היא הנקראת בשם נפש, ועל שמה נקרא השי"ת ידיד נפש, והבן. ושאר הבחינות רנח"י (-רוח נשמה חיה יחידה), המה בחינת מזדווגים אל הנפש בהכאות שנדמים כמו מחסירים את הנפש, שהוא סוד הרוח דנפח באפיה המסוגל להוריק אותה ולחזור ולמלאותה.

אמנם נודע ש'אין הבור מתמלא מחוליתו'[2], אמנם איך שהוא הרי כתוב 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית ב, ז), כלומר, המסוגלת לפריה ורביה כדרך החי (ודע, שסוד פריה היא סוד פרעה, ובסוד הכתוב (ישעיה סג, ג) 'פּוּרָה דרכתי לבדי ואין איש אתי', ואכמ"ל בזה[3]), ולפי האמור יקשה אמנם היכן הרביה, הרי אין הבור מתמלא מחוליתו, כי בטרם שהתחילו לחפור אותו הרי ודאי שאין יפה ושלם כמותו?

ואם תדע את הסוד הזה שאין ענין העדר נוהג ברוחניות, רק תנועה יורה הוספה, והראשון לא נגרע משום הוספה הבאה, שזה סוד שעולם הצמצום לא גרע ח"ו דבר מעולם א"ס ב"ה, והכל עתידים לחזור לשם כמבתחילה. וממילא באופן זה יש קרן ויש פירות, ואין הפירות מפסידים ח"ו את הקרן, אלא תוספות לבד יש כאן, שהרי לעתיד לבא כאשר יחזרו לשורשם שבא"ס ב"ה וכל שכרם עמהם שם, הרי אין לך עוד תענוג ושלימות שיהיה מצוייר יפה מזה. על דרך משל בעולם הגשמי, היו אנשי דור המבול נושאים ב' נשים: א' לפריה ורביה ואחת ליופי, כי לידת בנים גורעים את היופי ואשת נעורים תמאס ח"ו (בראשית רבה כג, ב). אמנם ברוחניות שאין כאן העדר מחמת התנועה ממקום למקום, אלא ענין תוספת עניינים והראשון במקומו עומד, הרי אשת נעורים בכל יפיה והדרה, והיא בתולה ואיש לא ידעה, ועכ"ז 'שאי סביב עיניך וראי את בניך כי כלם נקבצו באו לך' (ישעיה מט, יח), ושכרו כפול ומכופל.

וזה סוד הכתוב (מלאכי ג, ו) 'אני הויה לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם', כי הדבק בנצחי הריהו כנצחי בכל דרכיו ממש. והוא סימן מובהק 'לידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אי לא' (ברכות סא, ב), כי אם מטפס והולך ונדבק ברגעי הזמן על דרך היה הוה ויהיה, הרי הוא גשמי דמיוני מוגבל בזמן ומקום. ואם דבוק בו ית', אינו באפשרות להבחין בין יהיה להוה. וזה סוד שם הויה, שיהיה הוה והיה מורגש בבת אחת בשם אחד בלי הבדל כל שהוא[4].

אמנם הדבק השלם באופן האמיתי כזה, איך הוא ראוי להוליד בנים ולזווגין המוכרחין להתגלות בדרכים המוגבלים שבזמנים ומקומות, כי 'כל העומד לגבות כגבוי דמי' (יבמות לח, ב), ואין צריך לומר בנצחיות שאין כלל זמן קלקול ותיקון, ואם כן כל המצוייר בבחינת פריה ורביה על ידי קלקול ותיקון, הכל כבר מוכן ומזומן שם, ולמה לו להתמעט ולפעול רווחים אשר אי אפשר שהרווחים יוסיפו מדת מה. דאם אתה חושב שיוסיפו, א"כ חסר שם התוספת הזו, משום שהיהיה אינו נכלל שם בהוה, אשר זה ענין גשמי ולא רוחני, כנ"ל שהדבק בנצחי נעשו דרכיו כדרך הנצחי. שזה סוד הכתוב (ע"פ ירמיה ז, כב-כג) 'על דבר עולה וזבח לא צויתי את אבותיכם, כי אם לשמוע בקולי וללכת בכל דרכי', והיינו כדאמרן, שענין עולה וזבח נוהג רק בזמנים ומקומות מוגבלים גשמיים, וע"כ אבותינו שהיו דבוקים בו כראוי, לא שמעו ולא יוכלו לשמוע את זה, אלא לשמוע בקולו וללכת בכל דרכי וגו', כלומר, כדרך הנצחי שהעתיד כבר נכלל שם בהוה.

השגת נרנח"י נוהג בכל עת

ובזה תדע, שענין השגת נרנח"י נוהג ונצרך לעבודה בכל עת.

ומתחילה צריך האדם להשיג בחינת הנפש שהוא עצמותו וכל שיעור בניינו הראוי להוספה כל שהוא, ואז צריך ליחודיה דא"ס ב"ה לשמוע בקולו ממש כבאזניו ממש בטרם שמשיג הרנח"י שהם סוד הפירות שבעולם הזה, כמ"ש לעיל בד"ה מלמדין אותו כל התורה[5], עש"ה הן באור והן בכלי, דהיינו גם בהרגשת האהבה והחמדה כמו שם ממש עש"ה, וכל זה הוא סוד נפש בבנין שלם, אשר רק בעל נפש ההוא ראוי להוספת תענוג כמובן. כי החסר מבחינת השיעור של הנפש, הרי הוא בעל כאב וחסרון, ואינו ענין לתענוגים אלא לרפואות וכדומה, והמקום ימלא חסרונו. ועד אז 'אין ארור מתדבק בברוך' (בראשית רבה נט, ט) ואין חסר מתדבק בשלם, ועוד, ש'מעלים בקודש ואין מורידים' (יומא יב, ב).

ומכל זה צריך להבין, שבטרם שמשיג את נפשו משורשו, אין לו שום ענין עבודה להוספה למדת מה, רק יעסוק ברפואות להשלים על כל פנים בניינו השלם כמו שהיה בטרם כל הרווחים, והבן. ואחר שהבריא, דהיינו ממש כצורתו התם עד תכלית שמים וארץ ועד 'אם לא ישמרו בניך'[6] וגו' ועד פליאתו על הקיום אחר השגת תכלית – הנה כאן שייך התשובה על שאלת הקיום לאחר סוף דבר, דהיינו לצאת ולהשיג הרנח"י והפירות, אמנם לקחת עמו גם אז את הקרן השמור לעולם הבא כפי שתשיג ידו.

אין דרגא נשלמת, זולת בשאין רואה שום מציאות לצאת הימנה

במקום שאדם חושב שם הוא (בעל שם טוב בחוקותי ב). אמנם עיקר הכוונה הוא להרגיש בכל דרגא הציור האמיתי באותו הדרגא אשר אי אפשר עוד לצאת משם.

במקוה בתוך הוא סוד הכתוב 'אם לא ישמרו וגו' וחסדי לא אָפִיר' (תהלים פט, לב-לד). ובאומ"צ הוא ענין הציור האמיתי דמזלא דחכמתא שהוקדשה כשמלה. ובמקוה"נ ענין הנסיעה בכל קצוי ארץ שלא יתכן לעשותו. וביחידה הוא סוד ירושלים הבנויה. ואחר דלת הרביעי הוא כלהו שאלות הסבא דמשפטים[7]. עי' לקמן.

*

אין יוצאים מדרגא לדרגא זולת במסירות נפש ברצון גמור.

הכוונה על המבואר לעיל[8] עש"ה, שמתחילה צריך לזכות בנפשו מסוד העיבור שהיה נר דולק על ראשו והיה רואה מסוף העולם עד סופו ומלמדים אותו כל התורה כולה, שהוא סוד הנפש בסוד השורש בבנין הנצחי השלם בסוד 'אני הויה לא שניתי' וגו' (מלאכי ג, ו). וכשזוכה בכל הרגש הצורות ההם כמות שהם במקומם שם עד שאלת הקיום אחר סוף, אז יש לו הקרן השמור ויש לו בנין שלם הנקרא בעל נפש, וזמנו ראוי לצאת משם להשגת רוח חיה, ועל זה כוונתי לעיל שאין יוצאים אמנם משם בלי מסירת נפש בפועל ממש.

ותדע ששיעור השגתו מהקרן הקיום שבסוד הנפש נמדד ממש בשיעור הרגשתו הכאב ממסירות נפשו היקרה הזה. שהרי צער האבידה נמדד כפי הרגש היקר שהיה לו בהחפץ, וזה פשוט. אמנם צריך להבין ענין היציאה ליציאה ממש כמו ההולך ממקום למקום, שודאי העדרו ממקום היקר והששון למקום זול אינו יכול להרגיש אותו הטעם שהיה לו במקום היקר. ואם כך הוא הרי מוסר נפשו באמתיות, ויש שאלה בזה 'אם חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר'[9] והבן, והתשובה היא כדי להרבות רווחים לשמו ית'.[10]