אין
לך ענין יותר טהור ויותר שלם ונפלא מהשורש של האדם, כי כל הפריה והרביה שהשורש
מתעטר ומתגדל, אין זה כי אם בסיבת הכאות מעניינים קטנטנים שיש בהם אמנם כח חזק
ונורא להחסירו ולחזור ולמלאו בסוד הכתוב 'ותער כדה אל השוקת' וגו'[1],
כי ה... החסרונות הוא הוראת שעה בכדי לזכות על ידם לחזור ולמלאותו, ובמקום סאה אחת
שהיתה ממלאה את השורש בכל גדותיו, הרי שזכה לאלף אלפי אלפים ורבבות סאים כאלו.
וזה
סוד הכתוב (ישעיה כז, ח) 'בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה', כי אחר גמר
ענין הוקרת השורש כי אינו מסוגל לקבל עוד הכאה גם בענין השלמות הזו, נעשה שוב
בחינת הכאה ומריבה, כי נשלחה מלפניו ולא יכולה להרבות סאים עוד, וזה סוד ב'תריבנה',
כי רוצית להרבות עוד, והבן, שהוא חסרון כולל ומקיף לכולנה, ומתוך זה גם המילויים
כולל וכו'.
ותדע
שהשורש השלם מכל צדדיו, דהיינו ממש בחי' סוף דבר שאין להוסיף עוד, כנודע,
היא הנקראת בשם נפש, ועל שמה נקרא השי"ת ידיד נפש, והבן. ושאר
הבחינות רנח"י (-רוח נשמה חיה יחידה), המה בחינת מזדווגים אל הנפש בהכאות
שנדמים כמו מחסירים את הנפש, שהוא סוד הרוח דנפח באפיה המסוגל להוריק אותה ולחזור
ולמלאותה.
אמנם
נודע ש'אין הבור מתמלא מחוליתו'[2],
אמנם איך שהוא הרי כתוב 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית
ב, ז), כלומר, המסוגלת לפריה ורביה כדרך החי (ודע, שסוד פריה היא סוד פרעה, ובסוד
הכתוב (ישעיה סג, ג) 'פּוּרָה דרכתי לבדי ואין איש אתי', ואכמ"ל בזה[3]),
ולפי האמור יקשה אמנם היכן הרביה, הרי אין הבור מתמלא מחוליתו, כי בטרם שהתחילו לחפור
אותו הרי ודאי שאין יפה ושלם כמותו?
ואם
תדע את הסוד הזה שאין ענין העדר נוהג ברוחניות, רק תנועה יורה הוספה, והראשון לא
נגרע משום הוספה הבאה, שזה סוד שעולם הצמצום לא גרע ח"ו דבר מעולם א"ס
ב"ה, והכל עתידים לחזור לשם כמבתחילה. וממילא באופן זה יש קרן ויש פירות,
ואין הפירות מפסידים ח"ו את הקרן, אלא תוספות לבד יש כאן, שהרי לעתיד לבא
כאשר יחזרו לשורשם שבא"ס ב"ה וכל שכרם עמהם שם, הרי אין לך עוד תענוג
ושלימות שיהיה מצוייר יפה מזה. על דרך משל בעולם הגשמי, היו אנשי דור המבול נושאים
ב' נשים: א' לפריה ורביה ואחת ליופי, כי לידת בנים גורעים את היופי ואשת נעורים
תמאס ח"ו (בראשית רבה כג, ב). אמנם ברוחניות שאין כאן העדר מחמת התנועה ממקום
למקום, אלא ענין תוספת עניינים והראשון במקומו עומד, הרי אשת נעורים בכל יפיה
והדרה, והיא בתולה ואיש לא ידעה, ועכ"ז 'שאי סביב עיניך וראי את בניך כי כלם
נקבצו באו לך' (ישעיה מט, יח), ושכרו כפול ומכופל.
וזה
סוד הכתוב (מלאכי ג, ו) 'אני הויה לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם', כי הדבק
בנצחי הריהו כנצחי בכל דרכיו ממש. והוא סימן מובהק 'לידע איניש בנפשיה אי צדיק
גמור הוא אי לא' (ברכות סא, ב), כי אם מטפס והולך ונדבק ברגעי הזמן על דרך היה הוה
ויהיה, הרי הוא גשמי דמיוני מוגבל בזמן ומקום. ואם דבוק בו ית', אינו באפשרות
להבחין בין יהיה להוה. וזה סוד שם הויה, שיהיה הוה והיה מורגש בבת אחת בשם אחד בלי
הבדל כל שהוא[4].
אמנם
הדבק השלם באופן האמיתי כזה, איך הוא ראוי להוליד בנים ולזווגין המוכרחין להתגלות
בדרכים המוגבלים שבזמנים ומקומות, כי 'כל העומד לגבות כגבוי דמי' (יבמות לח, ב),
ואין צריך לומר בנצחיות שאין כלל זמן קלקול ותיקון, ואם כן כל המצוייר בבחינת פריה
ורביה על ידי קלקול ותיקון, הכל כבר מוכן ומזומן שם, ולמה לו להתמעט ולפעול רווחים
אשר אי אפשר שהרווחים יוסיפו מדת מה. דאם אתה חושב שיוסיפו, א"כ חסר שם
התוספת הזו, משום שהיהיה אינו נכלל שם בהוה, אשר זה ענין גשמי ולא רוחני,
כנ"ל שהדבק בנצחי נעשו דרכיו כדרך הנצחי. שזה סוד הכתוב (ע"פ ירמיה ז,
כב-כג) 'על דבר עולה וזבח לא צויתי את אבותיכם, כי אם לשמוע בקולי וללכת בכל דרכי',
והיינו כדאמרן, שענין עולה וזבח נוהג רק בזמנים ומקומות מוגבלים גשמיים, וע"כ
אבותינו שהיו דבוקים בו כראוי, לא שמעו ולא יוכלו לשמוע את זה, אלא לשמוע בקולו
וללכת בכל דרכי וגו', כלומר, כדרך הנצחי שהעתיד כבר נכלל שם בהוה.
השגת
נרנח"י נוהג בכל עת
ובזה
תדע, שענין השגת נרנח"י נוהג ונצרך לעבודה בכל עת.
ומתחילה
צריך האדם להשיג בחינת הנפש שהוא עצמותו וכל שיעור בניינו הראוי להוספה כל שהוא,
ואז צריך ליחודיה דא"ס ב"ה לשמוע בקולו ממש כבאזניו ממש בטרם שמשיג
הרנח"י שהם סוד הפירות שבעולם הזה, כמ"ש לעיל בד"ה מלמדין אותו כל
התורה[5],
עש"ה הן באור והן בכלי, דהיינו גם בהרגשת האהבה והחמדה כמו שם ממש עש"ה,
וכל זה הוא סוד נפש בבנין שלם, אשר רק בעל נפש ההוא ראוי להוספת תענוג כמובן. כי
החסר מבחינת השיעור של הנפש, הרי הוא בעל כאב וחסרון, ואינו ענין לתענוגים אלא
לרפואות וכדומה, והמקום ימלא חסרונו. ועד אז 'אין ארור מתדבק בברוך' (בראשית רבה
נט, ט) ואין חסר מתדבק בשלם, ועוד, ש'מעלים בקודש ואין מורידים' (יומא יב, ב).
ומכל
זה צריך להבין, שבטרם שמשיג את נפשו משורשו, אין לו שום ענין עבודה להוספה למדת
מה, רק יעסוק ברפואות להשלים על כל פנים בניינו השלם כמו שהיה בטרם כל הרווחים,
והבן. ואחר שהבריא, דהיינו ממש כצורתו התם עד תכלית שמים וארץ ועד 'אם לא ישמרו
בניך'[6]
וגו' ועד פליאתו על הקיום אחר השגת תכלית – הנה כאן שייך התשובה על שאלת הקיום
לאחר סוף דבר, דהיינו לצאת ולהשיג הרנח"י והפירות, אמנם לקחת עמו גם אז את
הקרן השמור לעולם הבא כפי שתשיג ידו.
אין
דרגא נשלמת, זולת בשאין רואה שום מציאות לצאת הימנה
במקום
שאדם חושב שם הוא (בעל שם טוב בחוקותי ב). אמנם עיקר הכוונה הוא להרגיש בכל דרגא
הציור האמיתי באותו הדרגא אשר אי אפשר עוד לצאת משם.
במקוה
בתוך הוא סוד הכתוב 'אם לא ישמרו וגו' וחסדי לא אָפִיר' (תהלים פט, לב-לד).
ובאומ"צ הוא ענין הציור האמיתי דמזלא דחכמתא שהוקדשה כשמלה. ובמקוה"נ
ענין הנסיעה בכל קצוי ארץ שלא יתכן לעשותו. וביחידה הוא סוד ירושלים הבנויה. ואחר
דלת הרביעי הוא כלהו שאלות הסבא דמשפטים[7].
עי' לקמן.
*
אין
יוצאים מדרגא לדרגא זולת במסירות נפש ברצון גמור.
הכוונה
על המבואר לעיל[8] עש"ה,
שמתחילה צריך לזכות בנפשו מסוד העיבור שהיה נר דולק על ראשו והיה רואה מסוף העולם
עד סופו ומלמדים אותו כל התורה כולה, שהוא סוד הנפש בסוד השורש בבנין הנצחי השלם
בסוד 'אני הויה לא שניתי' וגו' (מלאכי ג, ו). וכשזוכה בכל הרגש הצורות ההם כמות
שהם במקומם שם עד שאלת הקיום אחר סוף, אז יש לו הקרן השמור ויש לו בנין שלם הנקרא
בעל נפש, וזמנו ראוי לצאת משם להשגת רוח חיה, ועל זה כוונתי לעיל שאין יוצאים אמנם
משם בלי מסירת נפש בפועל ממש.
ותדע
ששיעור השגתו מהקרן הקיום שבסוד הנפש נמדד ממש בשיעור הרגשתו הכאב ממסירות נפשו
היקרה הזה. שהרי צער האבידה נמדד כפי הרגש היקר שהיה לו בהחפץ, וזה פשוט. אמנם
צריך להבין ענין היציאה ליציאה ממש כמו ההולך ממקום למקום, שודאי העדרו ממקום היקר
והששון למקום זול אינו יכול להרגיש אותו הטעם שהיה לו במקום היקר. ואם כך הוא הרי
מוסר נפשו באמתיות, ויש שאלה בזה 'אם חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר'[9]
והבן, והתשובה היא כדי להרבות רווחים לשמו ית'.[10]
[1] בראשית כד, כ: "ותמהר ותער כדה אל השקת, ותרץ עוד אל הבאר
לשאב ותשאב לכל גמליו".
[2]
ברכות
ג, ב. וברש"י שם: "העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא
בכך".
[3] מההמשך משמע, ש'פריה' עניינה חיסרון, כעין 'פורה דרכתי' שזהו גת,
בור שבו דורכים הענבים, ו'רביה' עניינה מילוי החיסרון.
[4] עי' במאמרי הסולם ב' מאמר כד: "השגת שם הוי' היא סוד האמונה
השלימה... עד דלא שני ליה בין הוה ליהיה, וגם ההיה נשאב בכל תמציתו והגיע כולו
להוה".
[5] מופיע בכת"י לפני המאמר וז"ל:
מלמדין
אותו כל התורה כולה
צריך להבין מאד,
שאין שלימות כלל בטרם שישיג כל התורה שלימדו אותו מטרם שנברא. הן מעילא לתתא בכל
השלימות ממש שנגמר שם בסוד הכתוב 'כי אתה שומע תפילת כל פה', והן מתתא לעילא בסוד
הכתוב 'לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו תמיד', דהיינו בסליחת עוונות באור
הפנים, כי כל הארץ לרגלו פדה.
והעיקר, ההתאמצות
להשיג אור הפנים ממש באותו השיעור שמטרם הבריאה, הן באור והן בכלי, וזכור שאורו
ית' אינו מתיישב רק בכלי מותאמה לו, והיינו בהרגשת האהבה וחביבות ותורה המושג לו
בכל עת ובכל רגע.
וע"כ צריך
עתה מקודם להשלים ענין הכלים, כלומר באותו שיעור ההרגש שהיה שם, כי באותיות האהבה
במילואם כמו שם, אז אפשר להגלות אור פניו, וזכור זה.
[6]
תהלים
קלג, יב: "אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא
לך"; תהלים פט, לא: "אם יעזבו בניך תורתי ובמשפטי לא ילכון".
[7]
זוהר
משפטים אות טו.
[8] במקור הכת"י: לקמן בדף שני ד"ה השגת נרנח"י שנוהג
בכל יום.
[9] יבמות עט, ב. פירוש: יכולים אנו להפקיע חלקינו, אך לא חלק
שמים. עי' במאמרי
הסולם ב' מאמר מא ובאגרות הסולם אגרת יד, שמביא
זאת לגבי שמשום כך אל לו לאדם להסתפק במועט בעבודתו. אמנם כאן נראה שמתכוון לשאול,
שבעת שיוצא ממדרגת נפש שזהו חיסרון גדול ואיבוד מדרגתו עד כדי מסירות נפש, כיצד
מותר לו לעשות כן.
[10]
בסיום
המאמר פירט רבינו כמה מדרגות בזה, וכיון שדבריו שם קשים להבנה, נביאם כאן בהערה,
וז"ל:
ויש כאן ג' דרגות
כוללות: הא' הוא בחינת כל"א בסוד סוף ואין סוף התאחד וכו', ו'איכה תראה (-כך
במקור) ואיכה תרביץ בצהרים' (ע"פ שיר השירים א, ז), ו'תמר היתה יודעת'. אמנם
ודאי שנשאר בנצחיות בסוד 'כמכחול בעין צורת הפתח' וכו', ושם דלת א' שצריכין
למסירות נפש לשמו ית' בהרגש אמיתי, וזה המכונה 'טירת כסף' (שיר השירים ח, ט), והוא
סוד רוח חיה.
והב' הוא מתחת
אומ"צ בסוד הכתוב (שם) 'אם דלת הוא, נצור עליה לוח ארז', והיה שם דלת אמיתי
לשמירת הסוד (בנגלה ה"ס ראש מקוה, והיפוכו הוא "סוד" והיינו תוך
דמקוה). ושם השורש לזר זהב שיצא מאפו והיה לזרא וכו', וה"ס נשמה שצריכים
למסירות נפש בפועל על רוח חיה הנ"ל.
הג' הוא מקור
החיים, ש'עוד המלך במסיבו' (שיר השירים א, יב) בהזרות דנשמה, נתגבר עליו להמשיך
החיים מרוח החיים דכל"א כנ"ל בדלת הא', ועל החיים הנקיים הזה כעצם השמים
לטוהר, יש בשעתו געגועים גדולים אחריהם, אמנם אין עמידה בסוד "החיה
ההוא", משום האור הגדול דאומ"צ הפתוח, וע"כ 'כדלת תסוב על
צירו' וכו' עד שבא לבחי' "יחידה", ובזה נסתם הדלת על אור החיה
והנשמה הנ"ל, וע"כ צריך לקבל על עצמו כאן סוד מסירת נפש ההוא כדי לקבל היחידה
כאמור.
והנה נתבאר ג'
דלתות לנר"נ ונשמה לנשמה. דלת הא' לנפש, דלת הב' לרוח, דלת הג' לנשמה וחיה.
ועתה נבאר דלת
הרביעי.
כי דלת הג'
העומדת במקוה"נ, דהיינו הדלת דנשמה חיה הנ"ל, הסו"ה 'לא תבושי ולא
תכלמי', שורש כל בושה וכלימה. אמנם ה"ס 'אני הויה' דאברהם יצחק ויעקב משה
וכו'. דכלהו רועין נגלו תמן, שה"ס 'שמע ישראל וכו' הוי' אחד' (דברים ו, ד),
וע"כ נקרא "יחידה" מלשון אחדות, שכאן סוד האחדות הנגלה
לאבותינו. ודלת זו מכונה בסבא דמשפטים בשם כותלא, כמ"ש שם (עי' אות רפג)
'אחרי כותלא דלהון הוית' וכו'.
אמנם דלת הרביעי
הוא הקשה מכולם, כי נדמה למראית עין כמו משקוף בלי מזוזות, ואין צורת דלת ניכר בה.
וע"כ כאן מסירת נפש הקשה מבכל המקומות, ומי שאינו עומד בה, אובד את העולם הבא
שלו, וכאן נכשל אחר ששמע הכרוז 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר' מפני שראה לשונו של
חוצפית המתורגמן נגררת באשפות וכו', וראה איך גבריאל יושב וכותב זכוותן של ישראל,
ותמה כלום משוא פנים יש כאן וכו' (עי' חגיגה טו, א).
ויחד עם זה, הנה
אחר נעילת דלת ההוא מתחיל נועם ה' להגלות כמו המובטח מכל מראש, כי מעתה נתהפכו לו
הזמנים למקומות, וראוי לבא ולצאת בהם ככל אות נפשו השורשיות, ורבו בני שוממה מבני
בעולה, בסוד הכתוב 'בימים ההם לא תקראי לי עוד בעלי, כי אם אישי' (הושע ב, יח),
משום שבני שוממה רבים יותר. אמנם כל זה אמור לבעל נפש השלם שזכה מא"ס
ב"ה, והבן וזכור.