חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

פסח

תוכן

נודע שהנס של יציאת מצרים היה בחפזון, ואוכלים מצות מטעם שלא הספיק בצקם להחמיץ. ופירוש 'חפזון' הוא בלי סדר, ולבסוף אנו קוראים את ליל השמורים שהוא ליל ראשון של פסח בשם ליל הסדר, יותר מתאים לקרוא את ליל פסח בשם ליל החפזון ולא ליל הסדר.

אמנם להבין זה אפרש מה שאנו אומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שלכאורה קשה, הרי הלחם עוני שהוא המצות, אכלו אבותינו בצאתם ממצרים, על שם כי לא הספיק בצקם להחמיץ, ולא מטעם שזהו לחם עוני שאכלו בעת השיעבוד. ועוד קשה, איך אנו אומרים שלחם עוני אכלו אבותינו בארעא דמצרים, צריכים לומר 'בצאתם ממצרים' ולא 'בארץ מצרים'.

התשובה היא, שגם בארץ מצרים גופא טרם שיצאו, כבר אכלו מצות, היות שמשה ואהרן היו אומרים להם מקודם, דעו לכם שישועתכם תבוא בחפזון כזה שלא תוכלו להספיק לאפות את לחמכם ותהיו מוכרחים לאפות הבצק בטרם שיחמץ.

לכן בני ישראל שהאמינו לדבריהם, רצו לגלות אמונתם ובטחונם בדברי השי"ת על ידי משה ואהרן, לכן הקדימו עצמם ואפו ואכלו מצות עוד בארץ מצרים טרם שגורשו, בבטחון שלם וגמור שבעת היציאה ממצרים יהיה צורך לאכול לחם כזה. ולכן אנו אומרים די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כלומר אנו מזכירים את אור הבטחון שהיה לאבותינו בגאולתם עוד טרם שיצאו, שבזה המשיכו את אור גאולתם[1].

כי ההפרש בין צדיק לרשע הוא בזה, שלרשע אין לו בטחון בישועתו, ולכן נאמר (תהלים קיט, קנה): "רחוק מרשעים ישועה". והצדיק בטוח בישועתו ואומר תמיד (ישעי' נו, א): "כי קרובה ישועתי לבוא". והטעם הוא, מחמת שישועתו של הצדיק קשורה יחד בישועתו של השי"ת, וכל מגמתו היא לעשות נחת רוח ליוצרו, ולכן אפשר לו לומר תמיד, (ישעי' יב, ב): "הנה א-ל ישועתי", אחרי שישועתו עצמו הפרטית אינה אלא ישועת ה', ולכן אפשר לו להשלים ולומר "אבטח ולא אפחד".

ואחזור אל ענין הסדר, כי ההבחן בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה הוא בזה, שעל הגאולה העתידה כתוב (שמות כא, ז): "לא תצא כצאת העבדים" (עיין בהקדמת תקוני הזהר במעלות הסולם אות שמב שהארכתי לבאר את דברי התקונים[2]), וכתוב (ישעי' נב, יב): "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'". ויציאה זו שאינה בחפזון מכונה 'סדר'.

ואנו רוצים לגלות הבטחון השלם שלנו בהגאולה העתידה שתהי' עפ"י הסדר. וכמו שאבותינו האמינו בדברי משה ואהרן ואכלו לחם עוני בארץ מצרים עוד טרם שיצאו ממצרים, כדי לגלות בטחונם בישועתם הקרובה, כן אנו רוצים להתרומם בבטחון שלם גם בגלויותנו ולהמשיך את אור הגאולה העתידה שתהי' בסדר ולא בחפזון, לכן אנו קוראים את ליל הראשון של חג הפסח ליל הסדר, ואנו צריכים לדעת איך להמשיך את ישועתו אלינו, והיינו בבטחון כי ישועתינו קרובה לבוא, מטעם כי "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" כנ"ל.

והנסים והבלתי דרך הטבע, הוא אצלו ית' כדרך הטבע. רצוני לומר שלכן אנו קוראים את ליל הסדר בשם סדר ולא בשם חפזון, כי אנו מתרוממים בדבקות להשי"ת בלילה של פסח עד שאין אנו מבחינים בין חפזון לסדר.

* * *

או יאמר: קושיא מפורסמת היא למה אנו קוראים את ליל הפסח שהוא ליל שימורים בשם ליל הסדר, הלא כל הנס היה מחמת החפזון כי לא הספיק בצקם להחמיץ, וחפזון פירושו לא כסדר. ואנו גם כן אוכלים הכרפס מקודם הסעודה לרמז על אי הסדר[3], ולבסוף קוראים את זה ליל הסדר.

הענין הוא, כי על הכתוב במשנה (פסחים קטז, א) "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", נחלקו רב ושמואל. שמואל אומר להתחיל מ'עבדים היינו', משום שהשעבוד הוא האחוריים וההכנה אל הפנים שהוא החרות ויציאת מצרים. ורב אומר להתחיל מ'תחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' שהוא האחוריים נגד הפנים שהוא מעמד הר סיני וגילוי אור היחידה, ששמענו מפי הגבורה את עשרת הדברות של 'אנכי' ו'לא יהיה לך'[4].

ולכאורה היה נראה לפסוק להלכה כדברי זה שאומר להתחיל מ'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', ומדוע מתחילים רק מ'עבדים היינו'.

והתשובה לזה אפשר להבין על פי מה שמספרים בשם זקני הרב הקדוש רבי שלום מפרוביטש זצ"ל, משל מתרנגול שנגנב מאיש אחד ואחר כך בא הגנב אל השוחט לשחטו, ובעל התרנגול הכירו שזה שלו, והתחיל להתקוטט עם הגנב עד שהסכימו לעזוב את התרנגול ויראו אחרי מי ילך מעצמו. ככה יאמר השי"ת להס"מ, תעזוב את עמי מהשעבוד שלך ותראה שכולם ילכו אחרי, וככה יהיה במהרה בימינו אמן. נמצא שאם יוצאים מידי השעבוד של הסטרא אחרא, אז הגאולה של התגלות של אור היחידה באה ממילא, ולכן מתחילים ב'עבדים היינו'.

והטעם מדוע נקרא ליל הסדר, הוא משום שאנו רוצים להמשיך את האור של הגאולה השלימה אשר עליה נאמר (ישעיה נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'", אמן[5].

וראה והתבונן שבין המילים גלות לגאולה או גולה וגאולה החילוק הוא באות א' לבד, שאם מכניסים א בתוך המלה גולה נעשה מגולה גאולה, א' זו מורה על אלופו של עולם. ויש חוק שאפילו מי שהוא חייב מיתה ח"ו, אם רואה פני המלך הוא יוצא לחרות.

* * *

רמז: 'מרור' בגימטריא 'מות', ו'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה' (ברכות סג, ב), ואז זוכה לאור התורה שהיא סוד מוחין דחיה, בסוד אכילה ושתיה, 'אכל י"ה' 'שת י"ה' (עי' תע"ס חלק ט"ו אות רכד), שהם המוחין דחרות[6], וחכמה ובינה הם סוד י"ה[7].



[1] נראה שכוונת רבינו לפרש את דברי רבו מרן בעל הסולם בפירוש "וזאת ליהודה" על הגדה של פסח, וזה לשונו:

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים: כי מצות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים, והיינו על שם הגאולה העתידה להיות בחפזון, נמצא שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד, וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה, דהיינו משום שאז יצאו בחפזון, וזהו שחביב לנו להזכיר בעת אכילת מצה של עכשיו ענין אכילת מצה של מצרים, משום שאנו נמצאים ג"כ כבשעת השעבוד בחוצה לארץ, ואשר גם כונתינו במצוה זו להמשיך הגאולה העתידה להיות בבי"א על דרך אכילת אבותינו במצרים".

[2] שם ביאר רבינו את הדברים בזה הלשון: הזהר מבאר את ההבחנה שבין גלות מצרים שהיא הגלות הראשונה, ויציאת מצרים שהיא הגאולה הראשונה, לבין הגלות האחרונה והגאולה האחרונה, הנה בגלות מצרים היה ז״א שה״ס שם הוי״ה וה״ס התורה בסוד העיבור דהיינו באור הנפש לבד, כמ״ש בשער הכוונות בענין הפסח דרוש א׳ וז״ל והנה פרעה הרשע מכשף גדול היה אין כמוהו כמשז״ל וידע בחכמתו הסתלקות ז״א הקדוש וחזרתו ליכנס בסוד העיבור תוך האמא עלאה וראה כי אין ז״א הנקרא שם הוי״ה משגיח ושליט אז בעולם ולכן בבוא משה אליו כפר בעיקר ואמר לא ידעתי את ה׳ כי ראה כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה לא היתה יונקת משם, וזהו לא ידעתי את ה' הוא ז״א הנקרא הוי״ה כנודע גם אמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו. ר״ל הנה ז״א הנקרא הוי״ה אשר אתה בא בשליחותו אלי, היכן הוא כדי שאשמע בקולו והלא סלק השגחתו ונכנס בסוד העיבור, ועל דרך זה ביארו בספר הזהר הפסוק ויחזק ה׳ את לב פרעה כי כשהיה שומע שם ה׳ מפי משה זה היה גורם לו לחזק את לבו כי ידע בחכמתו שלא היה אז מתגלה והיה נעלם בסוד העיבור עכ״ל. ופירוש כפר בעיקר היינו בשם הוי״ה שהוא עיקר של כל השמות והכינויים, ובגאולת מצרים נתגדל ז״א בפעם אחת עד שעלה למקום חו״ב העליונים שהם סוד גדלות ב׳ שהם מוחין דחיה, כמו שעומד בתפלת מוסף של שבת כי בכדי להוציא את ישראל ממצרים שלא יטמעו בין המצריים דילג על הקץ בפעם אחת ולא ע״י סדר התפילות כמו בשבת, והיות שהיה מבחינת אתערותא דלעילא לבד לא היו מוחין האלה בני קיום, ואחר עבור יום א׳ של פסח מסתלקים המוחין, וחוזרים ונכנסים בסדר המדרגות וכפי סדר כניסתם כך הוא סדר ביטול אחיזתם של החיצונים לאט לאט בהמשך ימי ספירת העומר וע״י ספירת העומר ממשיכים אל מלכות ז' ספירות חג״ת נהי״מ מז״א שכל אחת כלולה מז׳ שהן ז׳ שבועות ובזה משגת המלכות קומה שוה לבחינת הזווג פב״פ ביום החמישים שהוא חג השבועות שה״ס מנחה חדשה שכל מ״ט ספירותיה נתחדשו ע״י קו האמצעי שהוא ז״א העולה לראש א״א ומשיג קומת יחידה. ובזה יתורץ קושיא גדולה שבסוף דרוש ג׳ מענין פסח בשער הכונות שמקשה כיון שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות א״כ איך שאר ימי הפסח נקראים ימים טובים, וגם השבתות ור״ח אשר בין פסח לעצרת. ולפי הנ״ל מתבאר היטב שכל ענין הספירה הוא הכנה למוחין דיחידה, ונודע שבכל פעם שעומדים להשיג מוחין גדולים יותר, מסתלקים המוחין הקודמים, ולכן נסתלקו המוחין, דחיה של ליל פסח, כדי לעורר עביות גדולה יותר המתאימה למוחין דיחידה, כי כל אור יותר גדול צריך לעביות גדולה יותר, אמנם זהו בעת הספירה, אבל שלא בזמן הספירה מאירים המוחין בזמן התפילות כסדרם וכן המוחין דחיה כמו בכל השבתות. וזה אמרו (באות ש״מ) 'ובגלותא קדמאה' שהוא גלות מצרים 'דלא חזרת למלכותהא ברתא דמלכא' כי אחר ליל פסח תיכף חזרה מלכות לקטנותה כדי לבנותה ע״י ישראל בסוד אתערותא דלתתא, ולא נפקת 'מההוא גופא' שה״ס מטטרו״ן, 'לא נפקת חפשית' עד לאחר שעברו שבע שבתות של ספירת העומר, 'ובגינהא אתמר בהון עבדים היינו כי עבד' ה״ס המתקן אורות החכמה שבשמאל, ובסבת חטאו של אדם הראשון ירדו האורות והכלים של הארת החכמה דקדושה ונפלו לקליפת מצרים שבסבה זו הוכרחו ישראל להיות עבדים 'לפרעה במצרים'. וז״ש 'בגין דהוו תחות רשו דההוא עבד' כי עבד ממשיך הארת השמאל דקדושה בשעה שהיא מתוקנת להאיר ממטה למעלה לבד, בסוד אור נקבה וו״ק. 'ובגין דא אמר פרעה בהאי אתר לא ידעתי את ה׳' וגו׳ כנ״ל שראה כי ז״א הנקרא הוי״ה במוחין דגדלות סילק השגחתו ונכנס בסוד העיבור שהוא באורות דנפש לבד המאירים ממטה למעלה באורות דראש לבד כמ״ש חז״ל בעיבור שראשו בין ברכיו, 'ובגין דא נפקו במנוסה כעבדא' וכו׳ כי גדלות זה של ז״א היתה לפי שעה בליל ראשון של פסח כדי שיוכלו ישראל להגאל ואחר יום ראשון של פסח מסתלקים כל המוחין האלה כנ״ל, וחוזרות להכנס כפי סדר המדרגות כל מדרגה ביום שלה ע״י מצות ספירת העומר שבין פסח לשבועות ואז זכו למעמד הקדוש ולשמוע מפי הגבורה אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שה״ס ההמשך של גילוי המוחין דיציאת מצרים בסוד מוחין דיחידה שהם חרות ממלאך המות, בסוד שער הנ׳ שהוא יום החמישים. אכן יש הפרש בין הגילוי של שער הנ׳ המתגלה בדרך עליות המדרגות בשתא אלפי שני לבין הגילוי של שער הנ׳ שיתגלה בגמר התיקון, כמבואר בזהר אמור (אות קע״ז) 'ובההוא יומא דחמשין אתגליא טמירא ואתכסיא ביה', כלומר שהנסתר שהוא שער הנ׳ מתגלה מצד אחד, ומצד שני נבחן שעודו מכוסה כי לא יוכל להתגלות כולו עד גמר התקון כאשר תתוקן המלכות דצמצום א׳ במקומה ותוכל לקבל את אור העליון ולא יהיה עוד צורך במיתוק המלכות בבינה בסוד הפרסא, והפרסא המכסה את שער הנ' תתבטל כולה ואז תהיה השגה שלימה לכל אחד בשער הנ׳. 'וזה אמרו אבל בפורקנא בתראה' וכו' 'אלא בקב״ה' שהוא סוד שער הנ׳ בגילוי האמיתי השלם שיהיה 'בפורקנא בתראה'. ויתגלה הזווג הכולל לכל הזווגים והקומות שיצאו בזו אחר זו במשך שתא אלפי שני, בסוד 'בן איש חי רב פעלים מקבצאל' אשר כל האורות הללו מתקבצים בו בבת אחת. וכן גם בחינת המ״ן העולים לזווג זה כוללת בתוכה כל בחינות היסורים והעונשים שנתגלו בשתא אלפי שני בזה אחר זה, וכן המ״ד כוללים כל המעשים טובים וכל המדרגות העליונות שנתגלו בזה אחר זה, כי כלם נתקבצו עתה בבת אחת, ומתחדשים באור העליון, ויוצאים ומתגלים בבת אחת (עי׳ בסולם הקדמת ספר הזהר אות צ״א) 'בגין דאוריתא דאיהי חירו איהי עמה בגלותא בתראה' היינו המוחין המתגלים בדרך עליות המדרגות בשבתות ובמועדים ובעת התפילה 'מה דלא הוה הכי בגלותא קדמאה' וכו' כנ״ל שז״א היה במוחין דעבור בלבד בגלות מצרים, 'ובגין דא לא תצא כצאת העבדים', שהיו בסוד עבד והגאולה היתה לשעתה כנ״ל, 'ודא כי לא בחפזון תצאו' וגו' כי הולך לפניכם ה׳ וגו'.

[3] עי' פסחים קיד, א רש"י ד"ה על: "וטיבול ראשון, כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם הסעודה".

[4] עי' בביאור הענין בארוכה בפירוש "וזאת ליהודה" על הגדה של פסח, ד"ה עבדים היינו.

[5] עי' לעיל הערה 45 בדברי התיקוני זוהר.

[6] עי' תע"ס חלק י"ד לוח-התשובות יט, שם מבואר כי המוחין דחירות נמשכים מאבא ואמא שהם בחינת חכמה ובינה.

[7] כמבואר בפתיחה לחכמת הקבלה אות ג' ועוד הרבה מקומות.