[1] נראה שכוונת רבינו לפרש את דברי רבו מרן בעל הסולם בפירוש "וזאת ליהודה" על הגדה של פסח, וזה לשונו:

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים: כי מצות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים, והיינו על שם הגאולה העתידה להיות בחפזון, נמצא שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד, וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה, דהיינו משום שאז יצאו בחפזון, וזהו שחביב לנו להזכיר בעת אכילת מצה של עכשיו ענין אכילת מצה של מצרים, משום שאנו נמצאים ג"כ כבשעת השעבוד בחוצה לארץ, ואשר גם כונתינו במצוה זו להמשיך הגאולה העתידה להיות בבי"א על דרך אכילת אבותינו במצרים".

[2] שם ביאר רבינו את הדברים בזה הלשון: הזהר מבאר את ההבחנה שבין גלות מצרים שהיא הגלות הראשונה, ויציאת מצרים שהיא הגאולה הראשונה, לבין הגלות האחרונה והגאולה האחרונה, הנה בגלות מצרים היה ז״א שה״ס שם הוי״ה וה״ס התורה בסוד העיבור דהיינו באור הנפש לבד, כמ״ש בשער הכוונות בענין הפסח דרוש א׳ וז״ל והנה פרעה הרשע מכשף גדול היה אין כמוהו כמשז״ל וידע בחכמתו הסתלקות ז״א הקדוש וחזרתו ליכנס בסוד העיבור תוך האמא עלאה וראה כי אין ז״א הנקרא שם הוי״ה משגיח ושליט אז בעולם ולכן בבוא משה אליו כפר בעיקר ואמר לא ידעתי את ה׳ כי ראה כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה לא היתה יונקת משם, וזהו לא ידעתי את ה' הוא ז״א הנקרא הוי״ה כנודע גם אמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו. ר״ל הנה ז״א הנקרא הוי״ה אשר אתה בא בשליחותו אלי, היכן הוא כדי שאשמע בקולו והלא סלק השגחתו ונכנס בסוד העיבור, ועל דרך זה ביארו בספר הזהר הפסוק ויחזק ה׳ את לב פרעה כי כשהיה שומע שם ה׳ מפי משה זה היה גורם לו לחזק את לבו כי ידע בחכמתו שלא היה אז מתגלה והיה נעלם בסוד העיבור עכ״ל. ופירוש כפר בעיקר היינו בשם הוי״ה שהוא עיקר של כל השמות והכינויים, ובגאולת מצרים נתגדל ז״א בפעם אחת עד שעלה למקום חו״ב העליונים שהם סוד גדלות ב׳ שהם מוחין דחיה, כמו שעומד בתפלת מוסף של שבת כי בכדי להוציא את ישראל ממצרים שלא יטמעו בין המצריים דילג על הקץ בפעם אחת ולא ע״י סדר התפילות כמו בשבת, והיות שהיה מבחינת אתערותא דלעילא לבד לא היו מוחין האלה בני קיום, ואחר עבור יום א׳ של פסח מסתלקים המוחין, וחוזרים ונכנסים בסדר המדרגות וכפי סדר כניסתם כך הוא סדר ביטול אחיזתם של החיצונים לאט לאט בהמשך ימי ספירת העומר וע״י ספירת העומר ממשיכים אל מלכות ז' ספירות חג״ת נהי״מ מז״א שכל אחת כלולה מז׳ שהן ז׳ שבועות ובזה משגת המלכות קומה שוה לבחינת הזווג פב״פ ביום החמישים שהוא חג השבועות שה״ס מנחה חדשה שכל מ״ט ספירותיה נתחדשו ע״י קו האמצעי שהוא ז״א העולה לראש א״א ומשיג קומת יחידה. ובזה יתורץ קושיא גדולה שבסוף דרוש ג׳ מענין פסח בשער הכונות שמקשה כיון שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות א״כ איך שאר ימי הפסח נקראים ימים טובים, וגם השבתות ור״ח אשר בין פסח לעצרת. ולפי הנ״ל מתבאר היטב שכל ענין הספירה הוא הכנה למוחין דיחידה, ונודע שבכל פעם שעומדים להשיג מוחין גדולים יותר, מסתלקים המוחין הקודמים, ולכן נסתלקו המוחין, דחיה של ליל פסח, כדי לעורר עביות גדולה יותר המתאימה למוחין דיחידה, כי כל אור יותר גדול צריך לעביות גדולה יותר, אמנם זהו בעת הספירה, אבל שלא בזמן הספירה מאירים המוחין בזמן התפילות כסדרם וכן המוחין דחיה כמו בכל השבתות. וזה אמרו (באות ש״מ) 'ובגלותא קדמאה' שהוא גלות מצרים 'דלא חזרת למלכותהא ברתא דמלכא' כי אחר ליל פסח תיכף חזרה מלכות לקטנותה כדי לבנותה ע״י ישראל בסוד אתערותא דלתתא, ולא נפקת 'מההוא גופא' שה״ס מטטרו״ן, 'לא נפקת חפשית' עד לאחר שעברו שבע שבתות של ספירת העומר, 'ובגינהא אתמר בהון עבדים היינו כי עבד' ה״ס המתקן אורות החכמה שבשמאל, ובסבת חטאו של אדם הראשון ירדו האורות והכלים של הארת החכמה דקדושה ונפלו לקליפת מצרים שבסבה זו הוכרחו ישראל להיות עבדים 'לפרעה במצרים'. וז״ש 'בגין דהוו תחות רשו דההוא עבד' כי עבד ממשיך הארת השמאל דקדושה בשעה שהיא מתוקנת להאיר ממטה למעלה לבד, בסוד אור נקבה וו״ק. 'ובגין דא אמר פרעה בהאי אתר לא ידעתי את ה׳' וגו׳ כנ״ל שראה כי ז״א הנקרא הוי״ה במוחין דגדלות סילק השגחתו ונכנס בסוד העיבור שהוא באורות דנפש לבד המאירים ממטה למעלה באורות דראש לבד כמ״ש חז״ל בעיבור שראשו בין ברכיו, 'ובגין דא נפקו במנוסה כעבדא' וכו׳ כי גדלות זה של ז״א היתה לפי שעה בליל ראשון של פסח כדי שיוכלו ישראל להגאל ואחר יום ראשון של פסח מסתלקים כל המוחין האלה כנ״ל, וחוזרות להכנס כפי סדר המדרגות כל מדרגה ביום שלה ע״י מצות ספירת העומר שבין פסח לשבועות ואז זכו למעמד הקדוש ולשמוע מפי הגבורה אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שה״ס ההמשך של גילוי המוחין דיציאת מצרים בסוד מוחין דיחידה שהם חרות ממלאך המות, בסוד שער הנ׳ שהוא יום החמישים. אכן יש הפרש בין הגילוי של שער הנ׳ המתגלה בדרך עליות המדרגות בשתא אלפי שני לבין הגילוי של שער הנ׳ שיתגלה בגמר התיקון, כמבואר בזהר אמור (אות קע״ז) 'ובההוא יומא דחמשין אתגליא טמירא ואתכסיא ביה', כלומר שהנסתר שהוא שער הנ׳ מתגלה מצד אחד, ומצד שני נבחן שעודו מכוסה כי לא יוכל להתגלות כולו עד גמר התקון כאשר תתוקן המלכות דצמצום א׳ במקומה ותוכל לקבל את אור העליון ולא יהיה עוד צורך במיתוק המלכות בבינה בסוד הפרסא, והפרסא המכסה את שער הנ' תתבטל כולה ואז תהיה השגה שלימה לכל אחד בשער הנ׳. 'וזה אמרו אבל בפורקנא בתראה' וכו' 'אלא בקב״ה' שהוא סוד שער הנ׳ בגילוי האמיתי השלם שיהיה 'בפורקנא בתראה'. ויתגלה הזווג הכולל לכל הזווגים והקומות שיצאו בזו אחר זו במשך שתא אלפי שני, בסוד 'בן איש חי רב פעלים מקבצאל' אשר כל האורות הללו מתקבצים בו בבת אחת. וכן גם בחינת המ״ן העולים לזווג זה כוללת בתוכה כל בחינות היסורים והעונשים שנתגלו בשתא אלפי שני בזה אחר זה, וכן המ״ד כוללים כל המעשים טובים וכל המדרגות העליונות שנתגלו בזה אחר זה, כי כלם נתקבצו עתה בבת אחת, ומתחדשים באור העליון, ויוצאים ומתגלים בבת אחת (עי׳ בסולם הקדמת ספר הזהר אות צ״א) 'בגין דאוריתא דאיהי חירו איהי עמה בגלותא בתראה' היינו המוחין המתגלים בדרך עליות המדרגות בשבתות ובמועדים ובעת התפילה 'מה דלא הוה הכי בגלותא קדמאה' וכו' כנ״ל שז״א היה במוחין דעבור בלבד בגלות מצרים, 'ובגין דא לא תצא כצאת העבדים', שהיו בסוד עבד והגאולה היתה לשעתה כנ״ל, 'ודא כי לא בחפזון תצאו' וגו' כי הולך לפניכם ה׳ וגו'.

[3] עי' פסחים קיד, א רש"י ד"ה על: "וטיבול ראשון, כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם הסעודה".

[4] עי' בביאור הענין בארוכה בפירוש "וזאת ליהודה" על הגדה של פסח, ד"ה עבדים היינו.

[5] עי' לעיל הערה 45 בדברי התיקוני זוהר.

[6] עי' תע"ס חלק י"ד לוח-התשובות יט, שם מבואר כי המוחין דחירות נמשכים מאבא ואמא שהם בחינת חכמה ובינה.

[7] כמבואר בפתיחה לחכמת הקבלה אות ג' ועוד הרבה מקומות.