תוכן

שמעתי ערב סוכות ירושלים בתוך הסוכה תש"ג
יש ב' מיני סוכות: דענני הכבוד. ב)דפסולת גורן ויקב. סוכה דענני הכבוד: הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש אז, על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד, וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט. ב) סוכה דפסולת גורן ויקב: גורן, ה"ס דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה", שהוא מרגיש שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה. יקב, הוא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.
פסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהוא בחינת מ"ן דמלכות, המתוקנת דווקא על ידי אמונה, הנקראת בחי' אתערותא דלתתא.
ומ"ן דאמא הוא בחינת אתערותא דלעילא שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא, שהיא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים, בסוד אני ה', "השוכן אתם בתוך טמאתם" [ויקרא ט"ז ט"ז], כמו שנאמר בזוהר הקדוש [זוהר מקץ אות ו'] "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל". אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע, אלא דוקא בזמן שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא "וחד חרוב" [סנהדרין צ"ז ע"א, וברש"י שם], היינו שלית לה מגרמיה ולא מידי, שהוא בחינת מלכות. וכשמתקנים זה זוכים לאלף העשירי שהוא בחינת ג"ר, ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל והפרט תמיד שוים, אבל הוא בחינת מ"ן דאמא הנקראת ענני הכבוד.
ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום ליפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש. כלומר שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד, והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר העבודה, היה בצורה השפלה ביותר, וממש היה כולו למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.
ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה הזו בשמחה רבה, כמו שהיתה לו דעת וראיה אמיתית על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור הוא עובד למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היתה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זו, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין שהוא משמש מלך גדול.
וזה ענין מה שנאמר [במדבר כ"ח ד' ח']: "את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וכו', כמנחת הבוקר וכנסכו". פירוש: שאותה השמחה שהיתה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו אור התורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב. כלומר, אפילו שלא היתה לו שום בהירות בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת, לכן אין הוא יודע למדוד מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח.
וז"ס שר"ש בן מנסיא היה דורש כמין חומר, חומר נקרא בלי דעת ושכל: "אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב", היינו שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל על עצמו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל למעלה מהדעת, ו"הלך וגנב" איזו הארה לעצמו, היינו שאומר "עכשיו כבר אני יכול להיות עובד ה', מסיבת שכבר יש לי דעת ושכל בעבודה, ואני מבין שכדאי להיות עובד ה', ועתה כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת". ועל זה משמיענו, "ומכרוהו בית דין", שבית דין הכוונה על השכל והדעת של האדם, שהם דנין את מעשיו של האדם, אם הם כדאי לעשותם, או לא. "ומכרוהו" היינו שנעשה בחינת נכרי בעבודת ה', שאז בא השכל ושואל אותו את השאלה הידועה "מה העבודה הזאת"? והוא בא רק מצד הגניבה, מצד שכבר קבל איזו סמיכה לבחינת האמונה, לכן הוא בא ורוצה לבטל את הסמיכה עם השאלות שלו. אבל זה אינו אלא לשש, היינו שמכרוהו לשש שנים, שהוא בחינת דינים דדכורא.
"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וגו', לא אצא חפשי", היינו שלא רוצה לצאת לחפשי בלי מצות, אז התיקון הוא "והגישו אדניו", היינו אדון כל הארץ, "אל הדלת או אל המזוזה" (שמות כ"א ה' ו'), היינו שנותן לו סיתום על הקבלת מלכות שמים, "ורצע אדניו את אזנו במרצע", היינו שעושים לו נקב באזנו, כלומר שעושים לו נקב אחר, בכדי שיוכל לשמוע עוד הפעם מה ששמע על הר סיני, "לא תגנוב", "ועבדו לעלם", שאז נעשה עובד ה' באמת.
סוכות הוא דירת עראי. היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות בענין "ראשון לחשבון עונות", אז העצה שיצא לדירת עראי, כמו שהיה בזמן שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך להגיע להיכל ה', והיו לו "אושפיזין", היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת "אורח עובר". ועתה הוא יכול להמשיך מזמן העבודה שעבר, שהיה אז תמיד מודה ומשבח את ה', בזה שהקדוש ברוך הוא היה מקרבו בכל פעם, ומזה היתה לו שמחה. השמחה שהיתה לו אז, הוא יכול להמשיך עכשיו בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי. לכן אמרו: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".
"לא המדרש עיקר אלא המעשה" [אבות א' י"ז], היינו כנ"ל, שמעשה נקרא כמין חומר, שהיה ר"ש בן מנסיא דורש כמין חומר, וכו', שעיקר הוא המעשה, והשכל אינו אלא כמו מראה.
אבל יחד עם זה המעשה נקרא בחינת חי, והשכל נקרא בחינת מדבר. והענין הוא שאם יש שלימות בבחינת המעשה, אז המעשה כל כך גדול, שהוא מביא לו בחינת שכל התורה, ושכל התורה נקרא בחינת מדבר.