תוכן

שמעתי ערב סוכות בתוך הסוכה תש"ג
ענין פסולת גורן ויקב. "גורן", הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה", שהוא מרגיש שהוא בחי' גורן, שהוא בחי' גר. יקב, בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", ש"יקב" הוא בחינת "נקב". ויש ב' מיני סוכות: דענני כבוד. ב) דפסולת גורן ויקב.
הנה "ענן" הוא בחינת הסתרה, שעל ידי זה שמתגבר על בחינת הענן, היינו על בחינת ההסתרה, הוא זוכה אחר כך לבחינת ענני הכבוד. והוא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בהשיתא אלפי שני, שהוא בחי' סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע הנקרא פשט. ופסולת גורן ויקב נקרא בחי' פשט וטבע, שהיא בחי' מ"ן דמלכות, המתוקנת דוקא על ידי אמונה, הנקראת בחינת אתערותא דלתתא.
ומ"ן דאמא, הוא בחינת אתערותא דלעילא, שאינו בבחינת הטבע. היינו שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבלת השפע, אינו יכול לקבל שום השפעה, משא"כ מצד אתערותא דלעילא, שהוא למעלה מהטבע, גם כן האור מושפע לתחתונים, בבחי': אני ה' "השוכן אתם בתוך טמאתם", כמ"ש בזוה"ק: דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל.
אבל אתערותא דלתתא, הוא דוקא בזמן שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שזה מתוקן ע"י האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא "וחד חרוב", 'שלית לה מגרמה ולא מידי', שהיא בחינת מלכות.
וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי, מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל והפרט תמיד שוים, אבל הוא נקרא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.
ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שאז אין לו כבר מקום ליפול יותר למטה, מאחר שכבר מונח בארץ. היינו שאינו נצרך לגדלות, אלא תמיד אצלו כמו דבר חדש, היינו שתמיד הוא ממשיך באותה הכוונה שהיתה לו בתחילת העבודה, ז"א שמקבל עליו לעבוד בבחינת למעלה מהדעת, שאפילו שהיסוד שלו יהיה בצורה השפלה ביותר, היינו שיהיה ממש נגד הדעת, שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך בלי דעת, ומקבל את זה בשמחה רבה, כמו שהיתה לו הדעת והראיה האמיתית, ממש באותו השיעור הוא עובד בבחינת למעלה מהדעת. ואם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין שהוא משמש את מלך.
וזה ענין מה שכתוב: "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וגו' כמנחת הבקר וכנסכו". היינו, שאותה השמחה שהיתה לו בזמן שהקריב את קרבנו שהיה אצלו בוקר, היינו שהיה מאיר לו את האור התורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיתה לו בחינת ערב. היינו שלא היתה לו שום בהירות בתורה ועבודה, מכל מקום היה עושה בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת, לכן אין הוא יודע למדוד מאיזה מצב יש לבורא ית' יותר נחת רוח.
וזה סוד שר' יוחנן היה דורש "כמין חומר", היינו בחינת חומר בלי דעת ושכל:"אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנב", היינו שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל עליו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל בלמעלה מהדעת. 'והלך וגנב' איזה הארות לעצמו, היינו שאומר שעכשיו אני כבר יכול להיות עובד השי"ת, על ידי זה שיש לו כבר שכליות ודעת בעול מלכות שמים, ואינו זקוק כבר לבחינת אמונה למעלה מהדעת.
משמיענו הפסוק, ומכרוהו בית דין. בית דין נקרא השכל והדעת של האדם, שהן דנין את מעשיו של האדם. ומכרוהו, היינו שנעשה בחינת נכרי בעבודת ה', עי"ז שהשכל בא ומקשה את השאלה הידועה: "מה". וזהו רק מצד הגניבה, היינו שכבר קיבל איזו סמיכה לבחינת אמונה, וזה אינו רק לשש, היינו שמכרוהו לשש שנים, שהוא בחינת דינים דדכורא. "ואם אמר וכו' לא אצא חפשי", היינו שלא רצה לצאת לחפשי בלי מצוות. אז התיקון הוא - "והגישו אדניו", היינו אדון כל הארץ, "אל הדלת או אל המזוזה", היינו שנותן לו סיתום על הקבלת עול מלכות שמים."ורצע", היינו שעושין לו נקב באזנו, היינו שעושין לו נקב אחר, בכדי שיוכל לשמוע עוד הפעם, מה ששמע על הר סיני: "לא תגנוב". "ועבדו לעולם", שאז נעשה עובד ה' באמת.
סוכות היא דירת עראי. היינו מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, כנ"ל בענין ראשון לחשבון עוונות. אזי העצה, שיצא לדירת עראי, כמו שהיה בזמן שהלך ב"דרך" ה', מטרם שזכה לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך לבוא להיכל השי"ת, והיו לו אושפיזין, היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת אורח עובר. ועתה הוא יכול להמשיך מזמן העבודה שהיתה לו אז, שהיה לו תמיד לתת שבח ושמחה להשי"ת, בזה שמקרבו כל פעם. השמחה הזאת הוא ממשיך עכשיו בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי. לכן אמרו: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.
"לא המדרש עיקר אלא המעשה". היינו כנ"ל, שמעשה נקרא כמין חומר, שהיה ר' יוחנן "דורש כמין חומר" וכו', שעיקר הוא המעשה, והשכל אינו אלא כמין מראָה, שמראה מה שיש במעשה.
אבל יחד עם זה, המעשה נקרא בחינת "חי" והשכל נקרא בחי' "מדבר". והענין הוא, שאם יש גדלות בבחינת המעשה, שיש שלמות כל כך גדולה, עד שהמעשה מביא לו בחינת שכל התורה, שכל התורה הזה, נקרא בחי' "מדבר".