תוכן

ד) וז״ש אבל שם בז״א אינו כן לפי שכשהבינה נכנסה בו לתת אליו מוחין היא משפלת עצמה ומרכנת עצמה בסוד האם רובצת על האפרוחים ואז מוכרח היא שתגביה רישי ירכין לעילא ובחי׳ היסוד שלה נשפל למטה מהם ואז נמצא שהדעת למעלה מחו״ב והבן זה עכ״ל. פירוש, כי סוד זווג דרובצת הנ״ל הוא נמשך מסוד תיקון אצילות הנק׳ צמצום נה״י כמו שהרחבנו ביאורו בענף הקודם אות ב' עש״ה. ונתבאר שם אשר כל תחתון מעלה הפנימית שלו לעליון, דהיינו בחי׳ הראש והג״ר דתחתון עולים ומלבישים לבחי׳ אח״פ דעליון שהוא חיצוניותו של העליון עש״ה. גם נתבאר שם שמכח זה נמשך חלק מבנין העליון לתוך בנין התחתון שנק׳ שיפולי מעיים. וביארנו זה בג׳ מקומות: ששיפולי הראש אל התוך ה״ס שבולת הזקן וזה ברו״ת הכוללים של הפרצוף, ושיפולי הראש דחג״ת לתוך דחג״ת ה״ס פרסא ושיפולי חג״ת לתוך נה״י ה״ס יסוד ועטרה אשר מסוד הזה מכנים אותם חז״ל בשם שיפולי מעיים, מפני שיסוד ועטרה אינם מבנין נה״י עצמו אלא מבנין חג״ת, אשר מסבת התכללות המלכות בחכמה נמצא שנתעלה שורש כל תחתון עד מקום החכמה להיות כל תחתון דבוק במקור שיצא משם, והיינו במלכות דעליון. ומתוך שנתעלה המלכות עד נקבי עינים ששם מקום חכמה נתעלה לשם גם ראשו של התחתון, וע״כ נמשכים לרשותו גם בינה וזו"ן דעליון שנק' אח״פ עש"ה שהארכנו בזה.
ובזה יש הפרש בין פנימי לחיצון: כי ראש הפנימי של התחתון עולה ממש למקום אח״פ דעליון, אמנם החיצון של התחתון נשאר במקומו אלא אח״פ דעליון נמשכים אליו למקום עמידתו, והוא השפלה לאח״פ דעליון וכל הריוח של התחתון, כי המה הם הכלים הפנימים של הג״ר שלו בעת הגדלות.
וזה שמדייק הרב ואומר (בענף יז) היא משפלת עצמה ומרכנת עצמה בסוד האם רובצת על האפרוחים והיינו כנ״ל, כי בעת תיקון אצילות כלומר בחי' כלים לג״ר וראש דכל מדרגה שנק' אצילות, אז מוכרח לבחי' צמצום נה״י דכל מדרגה, שפירושו דבחי' הראש מכל תחתון עולה ומלביש לסוף של העליון, שאז נמשך לבחי' התחתון סוד השיפולי מאח״פ דעליון. וזה שאומר שמרכנת עצמה ומשפלת עצמה, שאז נשפלת ויוצאת מלכות דאמא הכלולה מבינה וזו"ן שלה לתוך בנין ז״א, שזה כל הריוח של ז״א שיהי' ראוי אח״כ לקבל מוחין דג״ר, אמנם זו השפלה גדולה כלפי אימא אשר בחי' חלק מבנינה יוצאת ונמשכת לבחי' למטה מטבור דא״א למקום עמידת ז״א וע״כ מכונה רובצת על האפרוחים בסוד קן צפור. שפירושו, שכל ענין ישיבתה והשפלתה שם אינו אלא לצרכם של הבנים.
וזה ג״כ דברי הזוהר אבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה ואבא עצמו התתקן כעין דו״נ, דהיינו סוד הנ״ל, שמתוך צמצום נה״י ועליית תחתון לעליון ששורשו נמשך מסוד התעלות המלכות לבחי' נקבי עינים שה״ס אבא דכל פרצוף, נמשכים בינה וזו״ן למקום תוך וחג״ת דהיינו ז״א, וכן הי' ברת״ס דכל מדרגה, עד שנמצא דבינה וזו"ן דס״ג מתלבשים במלכות דס״ג ובאים לז"א שלמטה מטבור שהיא השפלה גדולה כלפי אמא כי יצאה לחוץ ממש, שהרי נה״י לבר מגופא הם ואין שם רק כלים דאחורים הנמשכים משורש הא' שמטרם עליית מ"ן בלי תיקון קוין ובלי אור כמ״ש בענף הקודם, משום שלא יצא מאור עינים רק בחי' ראש ותוך דכל פרצוף וחסר חלק הסוף דכולם מטעם שנתבאר שם. וז״ש הזוהר אבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה דהיינו ז"א שנק' בן ותחתון דס״ג שהוא אמא, דאי לאו הכי לא היה לז״א שום בחי' כלים דפנים, כי כל מציאותו הוא מבחי' למטה מטבור דכללות הפרצוף שאין שם כלים דפנים כלל זולת כלים דאחור כנ״ל.
וז"ש שם ואז מוכרח הוא שתגביה רישי ירכין לעילא כלומר כי כל השפלת נה״י שלה למקום ז״א, הוא מסוד עליית פנימית דכל תחתון לעליון, וא״כ גם פנימית נה״י שלה דהיינו הראש דנה״י שלה, מוכרח שיתעלה לחג״ת שלה כמ״ש בענף הקודם ע״ש כי אז נמצאים שיורדים החיצוניות שלה למטה מטבור הכללי שה״ס ז״א ע״ש, ונמצאת מגבהת ראשי ירכין. ותוך סוף דירכין שה״ס בינה וזו"ן דנה״י דאימא נשארין למטה, ואז עולה ז״א הפנימי ומלביש לבינה וזו"ן אלו במקומה של אימא, דהיינו בחג״ת, ואז יורדים בינה וזו"ן ומתלבשים במלכות דידה, ונשפלים לז״א החיצון בסוד רובצת, ובאופן זה נמצאת מתלבשת במוחין דז״א. ונמצא שא״א לנה״י דאימא להתלבש בז״א אם לא תקדים להעלות רישי ירכין דידה עצמה לבחי' חג"ת דידה, כאמור.
וזה אמרו ואז נמצא שהדעת למטה מחו"ב. פירוש, כי נה״י דאימא מתחלקים על רת"ס שראש ה״ס חב״ד ותוך ה״ס חג״ת וסוף ה״ס נה״י. ומאחר שבעת ההתלבשות מוכרחת היא להעלות בחי' ראש דנה״י דידה א״כ חסר שם חב״ד דנה״י שלה, וכל התלבשות הנשפל הימנה לבנין ז״א הוא רק מתוך וסוף דנה״י שלה, ולפיכך נמצא הדעת דז״א המתלבש בשיפולי מעים דאימא שהוא למטה מחו"ב, להיות חסר שם רישי ירכין, דהיינו בחי' חב״ד דנה״י דידה.
וזה שמבחין בין יסוד א״ק לאמא וז״ל: אמנם א״ק הוא עומד ולא רובץ וכו׳, פירוש, דכבר נתבאר לעיל אשר יסוד דא״ק הוא מתלבש בנקודים רק בבחי' זווג הפנימי דכתר, וגם בחו״ב דנקודה שה״ס אבא, אמנם לא בחו״ב דו, וממילא נמצא שהוא למעלה מחו״ב דו, שה״ס אימא עש״ה.
ולפיכך מדייק ואומר ואז פרקא קדמאה דיסוד הקבוע בתוך ת״ת שהוא הגוף, ודאי שהוא גבוה מנה״י עכ״ל. פירוש, דכבר נתבאר שם, אשר יש ב' בחי' זווגים ביסוד דא״ק: פנימי וחיצוני, אשר ע״כ יוצאים ב' בחי' ע״ס של ראש בע״ס דנקודים, פנימי וחיצון, דראש הפנימי ה״ס כתר ועמידתו הוא בשליש תחתון דת״ת דא״ק שנק׳ חולם עש״ה. והנה זהו זווג הפנימי הנמשך מיסוד דא״ק, ונתבאר שם, אשר כתר זה אינו נחשב לגוף פרצוף דנה״י אלא שיפולי מעיים דחג״ת, וע״כ יש שם אור עצמות דאוזן בשבולת משום שגם הכלי אינו מנה"י אלא מחג״ת שכל הע״ס שלו בסוד כלים דפנים, כי אור העינים נמשכים בראש ותוך, ואינם חסרים אלא מפרצוף נה״י שהוא הסוף כמ״ש שם. וע״כ אין הראש הפנימי שנק' כתר מבנין הפרצוף של נה״י, אלא ראש החיצון שנק' חו״ב הוא הנחשב לראש דנה״י, ולפיכך מדייק הרב כשרוצה להסביר הטעם של עמידה דיסוד א״ק למעלה מראש הנה״י, משום שעושה זווג הפנימי בסוד ראש הפנימי דכתר. ואומר, שפרקא קדמאה דיסוד, כלומר בחי' זווג הפנימי שלו הוא קבוע בתוך ת״ת שהוא הגוף. כלומר, בראש הפנימי שנק' כתר, שמקומו בשליש תחתון דת״ת, אשר לא נחשב כלל לראשו של הנה״י שהם ראש החיצון וחו״ב דו, וא"כ ודאי שהוא גבוה מנה״י כמבואר.
ובכל האמור עד כאן יובנו לך גם שאר דברי הרב בענף שלפנינו, וגם יתמלאו דברינו שבפמ״א כאן עש״ה. וכדי שלא להכפיל דברים, נשלים ביאור דברי הרב בענף הסמוך בע״ה.