תוכן

ג) והנה נתבאר אשר הפרסא יחד עם הטבור ה״ס קמץ דעליון, כלומר דחג״ת, והוא מתחת האותיות דחג״ת, אמנם כלפי התחתון הרי הפרסא נבדלת מהם ואין להם רק הנקודה שמתחת הפרסא וגם הוא רק מסוד גופא דעליון, וע״כ נמצא החולם לבחי' שלמעלה מהם. וזה אמרו (בענף יז אות ל׳) והנה נקודת החולם הוא ההבל היוצא מן הטבור אשר שם עומד הכתר דהיינו מלכות דעליון כאמור.
וזה אמרו כי עיקר החולם הוא בת״ת דא״ק אמנם נעשה כתר לנקודות עכ״ל. והיינו כדאמרן, אשר זה החולם ה״ס גופא דחג״ת עצמו, אלא שנתארך ונמשך לבחי' נה״י ולכן מכנהו הרב ת״ת דא״ק, דהיינו גופא דעליון ממש, והוא שנעשה כתר לנקודות בסוד מלכות דעליון הנעשה כתר לתחתון.
וזה אמרו וניקוד שורק בואו שנק׳ מלאפום שהוא באמצע האותיות, הוא ההבל היוצא מהיסוד לאו״א עכ״ל..פירוש, כי נקודות האמצעיים שבתוך האותיות, מרמזות על זמן ביאת המוחין מתחתון לעליון או מפנימי לחיצון, דע״כ המה ממלאים בתוכיות האותיות, ואומר על כן שהוא ההבל היוצא מן היסוד דהיינו מסוד פנימי לחיצון, דהיינו מדכר לנוקבא, ע״ד שהרחבנו לעיל. ותדע אמנם אשר הרב אינו מדבר כאן מסוד גלגלתא וע״ב שה״ס זווג הפנימי כדרכו תמיד שאינו מדבר רק מבחי' אח״פ שה״ס החיצון, אמנם לקמן אומר הרב שהאור בא מתחילה לכתר ואח״כ לחו״ב, דהיינו כדאמרן אשר המוחין הבאים מזווג חיצוני דעליון אל התחתון בהכרח שהתחתון מתפשט בב׳ הזווגים: פנימי וחיצון, כמו החוק דשורש הב' עש״ה. ולפיכך הוא משפיע מקודם לסוד כתר דנקודים שה״ס ראש הפנימי שמעינים דנקודים ולמעלה, ומשם נמשך האור למטה לראש החיצוני דאח״פ שנק' חו״ב דנקודים.
וזה אמרו ונחלק לב׳ כי הנה נקודת השורק ואו וי׳ באמצע כזה ?, והנה יוד של שורק הוא לאבא הנק׳ יוד ראשונה של השם, והואו של שורק הוא אל אימא להוציא ולהוליד הו״ק דז״א וכו׳ עש״ה. וכאן צריך שתזכור מה שהארכנו לעיל בביאור התהפכות ענין פנימיות וחיצוניות בדרך עברו מתחתון לעליון, דהטמיר ומכוסה בעליון מתגלה בתחתון, והמגולה בעליון נעשה בגניזו אצל התחתון עש״ה. ולפיכך הכתר שה״ס הטבור הוא לקח בחי' הרקיע בפנימיותו בגניזו ובחי' הנקודה בגלוי, כדמיון הקמץ שמתחת לאותיות. אמנם כשעבר האור מהכתר אל הראש החיצוני שנק' חו״ב, הרי שנתהפכו הפנימיות לחיצוניות וחיצוניות לפנימיות, ונמשך הו׳ שה״ס הרקיע בגלוי, והנקודה נגנזה בתוך הו', דע״כ מכונה חו״ב בשם פתח כי הוא סוד הרקיע המחבר עליונים ותחתונים, בסוד דברי הזוהר דשאיב מלעילא ויהיב לתתא.
וזה אמרו דנקודה של שורק נטיל אבא וכו'. וצריך שתבין אבא הזה שכולל או״א עילאין ואימא ה״ס ישסו״ת, כמו שהרב מפרש זה בע״ח שער ט׳ פרק א׳ להדיא עש״ה. וכבר נתבאר לעיל בפמ״ס, שבהתחלק החו״ב לב' בחי' שהם זווג חיצוני ופנימי, נמצא ראש הפנימי בסוד ע״ב ואו"א עילאין ויוד דהויה, וראש החיצוני בסוד ס״ג וישסו״ת וה׳ ראשונה דהויה. וזה שאומר שנקודה דשורק, כלומר זווג הפנימי בסוד נקבי עינים וע״ב נטיל אבא דהיינו או"א עילאין, וע"כ אומר שהואו של שורק הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו״ק דהיינו בחי׳ הרקיע והפתח, שהיה צריך להתגלות בסוד רת״ס דישסו״ת שה״ס ז״ת דנקודים. וזהו דנטיל אמא בסוד יולדת השבעה, וכמ״ש עוד במקומו בע״ה.
וזה אמרו (בענף י״ז אות ע׳) והתשובה היא כי בחי׳ היסוד לעולם הוא גבוה למעלה מב׳ פרקין עילאין דנו"ה וכו׳ דהיינו כדאמרן, אשר חיצוניות דעליון נעשה פנימיות לתחתון ונמצא משום זה אשר גם הכתר לקח ממטה למעלה מסוד אור היסוד הזה דהיינו בסוד הקמץ שמתחת לאותיות, נמצא שהוא גבוה מבחי׳ ראש החיצוני שהם אח״פ שנק׳ חו״ב וא״כ ודאי שמשפיע לחו״ב מעל ראשיהם מלמעלה. וענין רת"ס כבר נתבאר לעיל ע״ש, אמנם תבין אשר בחי׳ הכתר מזווג הפנימי בהכרח שהוא למעלה מכל רת״ס דנקודים מפני שה״ס החולם שהוא מגופא דחג״ת שנמשך ונתחבר על הנה״י למעלה, באופן אשר שליש תחתון דת״ת וגופא דא״ק ה״ס הראש מזווג הפנימי שנק׳ כתר שה״ס החולם שממעל האותיות כדברי הרב ע״ש, וראש דחו״ב שנק׳ ג״כ חב״ד הוא בג׳ פרקין ראשונים להיותם נגלים בתוכיות האותיות כנ״ל, וע״כ המה נחשבים לראש דפרצוף הנה״י והכתר אינו נחשב לראש כאמור. והתוך ה״ס חג״ת והסוף ה״ס נה״י. וזה שאומר אשר היסוד הוא גבוה מב' פרקין עליונים דנו״ה, דהיינו חו״ב שכבר המה בבחי' תוכיות האותיות, משא״כ היסוד הוא בחי׳ ת״ת דא״ק שנתפשט בסוד שיפולי מעליון לתחתון והוא משפיע בסוד נה״י דכתר ממטה למעלה כמ״ש לקמן והבן.