תוכן

ח) ובזה תבין דברי הרב וז״ל: והנה ב׳ הבלים יוצאים מתוך הגוף דא״ק והם: א׳ מן הטבור, הב׳ מפי היסוד. ויוצאים דרך שם ב׳ הבלים, ולפי הראוי לומר היה ראוי שיהיה ג׳ הבלים וכו'. פירוש, כמו שמתבאר בתיקונים שעיקר הכתר שה״ס ממעל לפרסא הנק' עילת העילות ה״ס אבן ספיר דמות כסא, שמתכסה מהתחתונים. והבל זה ה״ס האזן כמ״ש לעיל עש״ה ואינו יוצא אלא ב' הבלים, א' מן הטבור, דהיינו כמ״ש בתיקונים דנקודה שמתחת הפרסא כזה (א' חסרה י' עלוינה) ה״ס חולם לעילא כתר עליון דרכיב על חו״ב, והיינו הבל הטבור ונבחן לבחי' זווג הפנימי דחוטם פה דכללות דהיינו ממה שמתחת הפרסא. והבל הב' הוא הבל היוצא מפי היסוד שה״ס הפתח, שמשם באו המוחין לאו״א דנקודים כמ״ש והולך.
וזה אמרו שז״ת לא קבלו שום הבל וכו׳, והיינו במפורש בתיקונים ותחת רגליו וכו׳ דא חיריק ודא מלכות, והארץ הדום רגליו תחות ו״ה עכ״ל.
ובכדי לבאר דברי הרב שבענף זה, מוכרח אני עוד לגלות טפח מענין התלבשות חיצוניות העליון בפנימיות התחתון. וצריך שתדע שיש ב' דרכים בהשפעה: א' הוא, מעליון לתחתון ע״ד שנתבאר עד הנה שכל תחתון מקבל מפה דראש של העליון שלו. ב' הוא, מהפנימי לחיצון שענין השפעה זו צריך ביאור רחב.
וכבר נתבאר לעיל בענף ט״ז אשר מכל זווג יוצא ב' פרצופין: פרצוף פנימי ופרצוף חיצוני, כמו שהאריך שם הרב. ונתבאר בפמ״א ובפמ״ס שם, אשר ס"ג הפנימי מתחיל מאוזן דע״ב, והוא משום שנתעלה בחי' המלכות שבפה דראש הע״ב למקום נקבי עינים, נמצא ממילא גם הס״ג הנמשך ממלכות זו שהוא ג״כ נתעלה למקום אח״פ דע״ב, אמנם בחיצוניות לא נתגלה זה, אלא שנשאר הלבשת הס״ג כמקודם זה, דהיינו רק מפה ולמטה דע״ב.
וההבחן ביניהם רב מאד, כי מתוך שכללות הפרצוף היוצא מהעינים מסתיים למעלה מטבור, אשר ע״ב של זה הפרצוף קומתו קצרה כי נשלם למעלה מבחי' הסת״ב דפרצוף, ונמצא בהכרח שנסתיים בפה של ראש כי שם נעשה בחי' הסת״ב והמלכות דמלכות, ולפיכך נמצא אשר ס״ג החיצון אין לו מבח' ע״ב אלא סוד שבולת בלבד. משא״כ ס״ג הפנימי הרי שיש לו כל אח"פ דע״ב, כי הוא נמשך ועלה לשם והוא מלביש עליו מבחוץ.
ודע שזהו השורש לג״ר דתחתון העולים ונעשים חיצוניות לעליון. ובזה תבין מה שמדייק הרב ואומר, אשר רק פנימיות התחתון הוא העולה, והיינו כדאמרן אשר רק פרצוף הס״ג הפנימי הוא שעלה עד אח״פ דע״ב ולא כלל פרצוף ס"ג החיצון, כי הוא נשאר על מקומו מתחת פה דראש הע״ב. ונתבאר לעיל אשר השבולת הוא סוד הפרסא שבין ע״ב לס״ג, דע״כ הוא בסוד הרקיע המבדיל בין ע"ב לס״ג, כמ"ש הרב דאור האוזן שה״ס יוד דהויה וע״ב נפסק בשבולת הזקן. ולפיכך השבולת כלולה מג״ר, ע״ד שנתבאר בע"ח שער אבי״ע, אשר אין יותר בבריאה אלא ז' היכלות כנגד ז"ת, אמנם היכל השביעי העליון הוא כולל ג״ר ע"ש.
והנה אח״כ בסוד זווג החיצוני דראש הע״ב שנעשה שוב הזווג בפה דראש כמקודם, שאז חזרו אח״פ לבחינתם הקודמת דהיינו בחי' ראש דע״ב, הרי אז בהכרח שאותם אח״פ שלקח הס״ג הפנימי לא מצאו להם מקום שם דכבר שבו אח"פ לבחי' ראש, וכבר שבה המלכות דראש שה״ס מקור דס״ג למקומו בפה, וא״כ בהכרח שראש דס״ג הפנימי ג״כ ירד למטה מפה.
אמנם אח״פ דע״ב הנ״ל שירדו כבר קנו בחי' ע״ב ממש מחמת היותם שם, ולכן אפי' בעת ששבו ונתפשטו במקומם מפה עד החזה נשארו בו כמ״ש לעיל. ונמצא שבחי' הגוף של הראש הזה הנק' ב"ן הפנימי או אור החדש שירד ממעלה למטה ובקע לפרסא עד הטבור לבחי' הסת״א ופה דראש שלו, ואח״כ ירד ונתפשט עוד ממעלה למטה עד עטרת יסוד בבחי' התפ״ב ושם נפסק, כי אין לו התפשטות יותר מצד שהוא תולדה דע״ב וכל רת״ס דע״ב נשלמים למעלה מבחי' התפ״ב, ונמצאת עטרת יסוד שהיא ג״כ בחי' פרסא המבדילה בין רו״ת דב"ן הפנימי ובין הסוף דב"ן הפנימי, דע״כ נפסק שם קו האמצעי כאמור.
וכדי להסביר היטב יחס שבולת הזקן אל הפרסא וטבור מוכרח אני להרחיב הענין בשורשו. והנה כבר ידעת מה דכייל לן הרב בענף העבר, אשר מכל זווג יוצאים ב' פרצופין: פנימי וחיצוני, אשר כל אחד משניהם כלול מחיצוניות ופנימיות, באופן שמכל זווג יוצאים ד' פרצופין: פו״ח בפרצוף הפנימי ופו״ח בפרצוף החיצוני עש״ה. ונתבארו שם בפמ״ס באורך ואחזור כאן על הדברים שיספיק לשלימות ענינינו.
ודע שאלו ד' הפרצופין הנ״ל המה שנעשו לשורשים ליציאת ב' פרצופין נבדלים בסוד דכר ונוקבא, כי פרצוף הפנימי עם כו״ח שבו הוא שורש לזכרים שבאבי״ע, ופרצוף החיצוני הוא השורש לנוקבין שבאבי״ע. ומתחילה נבין ענין העטרה שנתחדש כאן בסוד עליית המ"ן, כי עד עתה לא היה רק בחי' כתר בעולמות שפירושו הוא ע״ס דראש, כמ״ש בענפים הקודמים אמנם מנקודים ואילך נוהג ענין עטרה בראש צדיק, אשר פירושו הוא ג״כ כתר כמו שכתב הרב בע״ח שער ל״ד פ״ב ע״ש. וצריך כאן להבין היטב ענין כינוי שם החדש הזה.
והנה חז״ל מכנים אותה בשם שפולי מעים כמ״ש הרב שה״ס עטרה. וזה יורה שיש כאן ענין של השפלת פנימיות לחוץ, כי מעים פירושו פנימיות כנודע מדברי הרב בכ״מ. ולהשלמת הענין נכפיל על הדברים שהארכנו בהם הרבה בענפים הקודמים, אשר מסבת עליית מ"ן ויציאתם דרך נקבי עינים נתקצרו הפרצופין דגעסמ״ב, שכל אחד ואחד היה חסר סוף דכלים שנק' נה״י, והיה זה הן בכללות ה״פ שהיה חסר כל בחי' מטבור ולמטה, ועד״ז גם בפרטות הפרצופין דכאו״א מרת״ס כמ״ש לעיל, כי עה״ס דראש עצמו נחלקו לחב״ד וחג״ת, וממילא נמצאו אותן החג״ת שמלפנים העומדים מפה של ראש עד הטבור קבלו עתה בחי' נה״י וסיומא, ונמצא משום זה שמטבור ולמטה שהם נה״י דמלפנים חסרו לגמרי, שלא יצאו מסוד הזווג הזה דמ"ן שיציאתו דרך העינים כאמור.
ונבארו היטב בסוד רת״ס דכללות ה״פ געסמ״ב שבו, אשר לפי הנ״ל נמצא כי הראש דכללות דהיינו ראש דע״ב נחלק בעצמו לחב״ד וחג״ת, ונמצא הפה בבחי' ת״ת שלו שהוא ירד מבחי' פה דראש וקיבל לבחי' פה דגופא שנק' טבור כנודע. ולפי״ז נמצא אשר תוך דכללות דהיינו ראש הס״ג, אין לו אלא בחי' נה״י דכללות וע״ס דסיומא עד הטבור ושם נסתיים הפרצוף. ונמצא שמטבור ולמטה חסר לגמרי מכללות הפרצוף ההוא שיצא דרך העינים.
גם תזכור המתבאר לעיל, אשר גם השורש הראשון שמטרם עליית מ"ן שולט ג״כ באותו הפרצוף שע״י מ"ן, אשר ע״כ יוצאים ג״כ בחי' ע״ס דמטבור ולמטה החסרים בסוד שורש הא' שמטרם עליית מ"ן, אמנם נקראים כלים דאחורים, כי ענין האור נמשך רק מכח עליית המ"ן, וגם כל התיקונים החדשים דהכלים בסוד שיתוף מדה״ר ותיקון קוין וכו' שהמה נמשכים רק ע״י המ"ן כמ״ש בענפים הקודמים אשר כל אלו חסרים בבחי' נה״י הנשלמים מכח שורש הא', וכן בכל ההשלמות הנמשכים ממנו כמ״ש לפנינו.
וכ״ז שביארנו הוא בכלים, אמנם בהבחן האור הוא להיפך מהבחן הכלי, כי בחי׳ חסרון נה״י דכלים גורם חסרון ג״ר באורות, כמ״ש היטב באורך בענפים הקודמים. ונמצא אשר כל פרטיות הפרצופים מהאור היוצא דרך העינים המה חסרי ראש, ואין להם רק תוך וסוף לבד שנק׳ ז״ת חג״ת נה״י, כי בהיות שפה דראש ע״ב קיבל לבחי׳ טבור, לא נשאר לראש הס״ג הנמצא מפה דראש ולמטה, רק בחי׳ נה״י ואור הנקבה כנ״ל, אלא שאור שבולת הזקן מלובש בו מסוד מלכות דעליון היורדת ומתלבשת בתחתון, וה״ס חג״ת שבו כנ״ל. ונמצא שאין בס״ג אלא חג״ת נה״י לבד המכונים ו״ק, וכמוהו תקיש בכל המדרגות.
וסוד שבולת הזקן כבר נתבאר לעיל שה״ס פנימיות דחיצון, כלומר דמכל זווג שע״י המ״ן יוצאים ד׳ פרצופין: פנימיות וחיצוניות בפנימי ופנימיות וחיצוניות בחיצון, אשר הפנימיות דפנימי מתחילה באח״פ דע״ב בראשו ממש, משום שזו המלכות של ראש שהיתה עומדת בפה דראש נמשכה בכח המ״ן ונתעלה לנקבי העינים, נמצא ממילא אשר הס״ג ג״כ עלה לשם, כי המלכות הזאת היא הגלגלתא והכתר דס״ג והמקור שלו. ועד״ז נתעלו כל התחתונים בבחי׳ פנימיות דפרצוף הפנימי אשר עלו לאח״פ דעליון ממש והיה להם ריוח ועילוי. אמנם החיצוני דפנימי נשאר בדרגתו מצד שורש הא׳, כלומר, למטה מפה דהיינו מגרון עד הטבור.