תוכן

ו) ובזה תבין מ״ש בתיקוני זוהר המובא לעיל, וז״ל: קמץ, רזא דמחשבה עילאה ותתא וכו'. ותבין ע״פ המתבאר בפמ״ס בענף ב' בביאור השם הזה, שהוא גדר של החיבור דמדה״ר בדין, ונקודה דבחי״ב שה״ס בינה, מכונה בשם של הנקודה דבחי״ד שנק' חשבון, ומתוך שנתחברו זה בזה נקראים בשם מחשבה, ע״ש. וזה אמרם ז״ל, אשר הקמץ ה״ס מחשבה עילאה ותתא. כלומר שכולל ב' זווגים: הן זווג דנה״י דבחי״ד שה״ס זווג הפנימי דגלגלתא וע"ב שנק' מחשבה עילאה, והן זווג דנה״י דבחי״ב, שה״ס זווג דאח״פ הנק' מחשבה תתאה. וז״ש נקודה ברשות בעלה דאיהו ו' רקיע, כלומר, דהרקיע ה״ס הפרסא שבאלכסונא, שמים עליונים זכרים ממעלה לפרסא, כזה (א' חסרה י' תחתונה) ומים תחתונים נקבות למטה מפרסא כזה (א' חסרה י' עליונה) כי למטה מפרסא הוא רשות הנקבה ולמעלה מפרסא רשות הזכר, כמ״ש ענינם לעיל בפמ״ס ט״ז אות ד׳ עש״ה. וזה שמדייק התיקונים להשמיעינו, שסוד הנקודה שבקמץ אינה בחי' הנקודה שמתחת הפרסא ששם רשות הנקבה אלא בחי' הנקודה שממעל לפרסא ששם רשות הזכר. וזה אמרם, נקודה ברשות בעלה, והבן היטב.
ונתבאר לעיל אשר מזווג הפנימי לא הגיע התיקון אלא לבחי' אצילות דכל המדרגות, דהיינו מעינים ולמעלה, אבל לבחי' מעינים ולמטה אדרבה נעשה שם צמצום נה״י, כי אח״פ ירדו לבחי' בריאה דראש דהיינו חג״ת דגופא, וחג״ת דגופא ירדו לבחי' בריאה דגופא דהיינו נה״י דגופא, ונה״י דגופא נשארו בלי אור כנ״ל ע״ש. ואלה הם דברי התיקונים המובאים לעיל אשר קמץ ה״ס רקיע וניצוץ דאינון יו קומץ דכל נקודין. פירוש, אשר כל בחי' הגופין נעשה בהם ענין הצמצום הנזכר שכל אחד ואחד אבד מדרגתו הקודמת, דאח״פ דאצילות נעשו לבריאה וכו' ולא נשאר בכל אחד רק י״ס דאח״פ כי ג״ר שהם כתר ואו״א המכונים גלגלתא ועינים עלו לאח״פ דעליון כנ״ל ע״ש. וזה אמרם שהוא קומץ דכל נקודין דהיינו הגופין כנודע דהראשים נק' טעמים והגופין נקודות כמ״ש בענף ה׳ ע״ש. וזה שאומר הרב לעיל בענף י״ד רז״ל: אבל בתחילה כשהיו בבחי׳ הטעמים שהם כתר הוא קמץ כי האורות היו קמוצים וסתומים.
והנה נתבאר היטב סוד הקמץ שה״ס זווג הפנימי, שנקודה דבחי״ג בפנימיות דנקודה דבחי״ד שה״ס תיקון האצילות, דהיינו הראשים העיקרים דכל מדרגה שנק' כתר. ועתה נבאר סוד הפתח, וכבר נתבאר לעיל בענף ט״ז בפמ״ס אשר אח״כ נעשה על המ"ן שעלו בחי' זווג חיצוני בפה דאח״פ מכח שורש הא', אשר אח״פ נחשבים לבחי' ראש ואצילות שמקום הזווג הוא בפה. ונתבאר שם אשר בכח זווג הזה חזרו וירדו החיצוניות דעליון ונעשו פנים לפנימיות התחתון עש״ה. ותבין אמנם שבסוד הזה נעשה התהפכות, דמה שהיה בעליון מגולה לחוץ נעשה בתחתון פנימית, ומה שהיה פנימית בעליון נעשה בתחתון למגולה לחוץ.
ותבין זה מסוד העליה, כי נתבאר אשר ג״ר דתחתון שה״ס נקודה דבחי״ד עלו והלבישו על אח״פ דעליון שה״ס נקודה דבחי״ב, ולפיכך נעשה זה התיקון שבחי״ד תהיה לחיצוניות רק באצילות בסוד העליה, אמנם בסוד החזרה לתחתון נמצא אשר ג״ר דתחתון שבו רק למקומם כבתחילה שהיו שם פנימיות, ואח״פ דראש התחתון נעשו עליהם חיצוניות כי כן היה מצבם בטרם העליה, כי כל ג״ר וראש נחשב לפנימיות וכל חג״ת וגוף נחשב לחיצוניות, כלומר המגולה כלפי התחתון כמ״ש שם.
והבן היטב סוד התהפכות זו שה״ס הגילוי דמדה״ר וגניזו דמדה״ד, להיפך מסוד הקמץ שהו בגניזו והנקודה בגלוי שה״ס הפתח, בסוד פתח דבריך יאיר, כי בו נפתחו המאורות שהיו קמוצים מתחילה בשעת העליה לזווג הפנימי לסוד הכתר והקמץ, שמשם לא הגיע כלום לתחתונים ואדרבא נסתמו המאורות וכל מדרגה יצאה לבר ולחוץ מהדרגא שהיתה כנ״ל, כמ״ש בתיקונים וז״ל: קמץ מסטרא דכתר דסתים במחשבה דלא ידע בר נש מה דאית בגויה ומאן דאיהי מלגאו סתים במחשבה, עילת העילות קרינן לה ע״כ. והיינו כדאמרן, שבסוד העליה דהיינו לתיקון האצילות והכתר דכל מדרגה, נמצאים התחתונים קמוצים וסתומים, אמנם משם נמשך זווג החיצוני שנק' בקיעת הפרסא שה״ס הפתח וכל התחתונים נפתחים במוחין דג״ר. וזה אמרם ז״ל, עילת העילות קרינן לה, פירוש, דכל ראש נק' עילה לגוף, והטעם מפני שהאו״ח ממטה למעלה ואין בו אלא שורשי כלים לצורך הגוף, אמנם הקמץ הנזכר איננו נחשב לראש ועילה לגוף, כי ממנו אינו מגיע לתחתונים כנ״ל, אלא ממנו נמשך סוד הפתח, שה״ס זווג החיצוני שעל הרקיע שנק' פרסא. ונמצא שהיא רק עילה וראש לראש הב' שנק' פתח או חו״ב שהם משפיעים לגופים שמפרסא ולמטה וע״כ נק' הקמץ עילת העילות.
ומוגדרים בשם הזה כל בחי' זווג הפנימי הנמצאים בפרטיות המדרגות, כמ״ש בפמ״ס ענף ט״ז אשר אחר שמתפשטים ע״ס דראש מזווג החיצוני שנק' פתח, ובחי' אח״פ השבים לראש, מ״מ גם הם בהכרח שמתחלקים על ב' זווגים: פנימי וחיצוני. שאז נבחן הפנימי לאו״א עילאין, והחיצוני לישסו״ת, כמ״ש שם בסוד ג' ההין שבה״ר דהויה דס״ג הכולל.
ואלה הם דברי התיקונים שמביא הרב כאן, דשוי חד פרסא בין כתר לעילת העילות, שמפרסא ולמעלה ה״ס הקמץ והוא הנקרא עילת העילות, ומפרסא ולמטה ה״ס הפתח. אמנם הפתח עצמו ג״כ נבחן על פנימי וחיצוני, אשר הפנימי ה״ס הכתר דנקודים שמתחת הפרסא, והחיצוני ה״ס חו״ב. ועי׳ כאן בפמ״ס.
ובזה תבין דברי התיקונים הנ״ל, וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, דא אבן ספיר דמתכסיא, ואיהו לעילא כגוונא דא (א' חסרה י' תחתונה) וכו'. פירוש, שהרקיע שה״ס הפרסא נק' כסא, כמ״ש בפמ״ס בענף הקודם ונק׳ כסא משום דנקודה דבחי' הרחמים מתכסיא שם, כלומר שנמצא בפנימית דנקודה דמה״ד ונמצא מדה״ד שולט בגלוי, וה״ס הכתר ועילת העלות, דהיינו הראש העיקרי. וזה אמרם ז״ל דא אבן ספיר דמתכסיא ואיהו לעילא, כלומר, שהפרסא מכסה עליהם בסוד הרקיע המבדיל בין מים למים.
וזה אמרם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כגוונא דא (א' חסרה י' עליונה) כלומר, שמפרסא ולמטה נמשך ראש הב' שמזווג החיצוני דהפרסא, שנק' פתח כנ״ל, שה״ס חו״ב אשר בהם מתהפכים הנקודות, שנקודה דבחי״ד בפנימיות ונקודה דמדת הרחמים בגלוי, אשר משום זה המה מאירים להגוף שנק' ז״ת, כאמרם ז״ל, נקודה דא הוא כגון חולם לעילא, כלומר שמשמיענו בזה, שגם הראש שמתחת הפרסא נבחן על זווג פנימי וזווג חיצוני, שהפנימי ה״ס כתר עליון, והחיצוני ה״ס י״ה, דהיינו חו"ב.