תוכן

ד) וכבר נתבאר ב׳ הפרצופין פנימי וחיצוני דס״ג שיצאו מכח עליית המ״ן, שמצד זווג הפנימי נמצא היוד הי בשבולת ולמעלה, והואו משבולת לחזה וה׳ אחרונה מחזה עד הטבור ושם נעשה הסיומא דהפרצוף. וזה שכתב הרב שזסו״ה יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, כלומר שכבר נגמר שם אור הס״ג ואינו משפיע למטה מפרסא, שכבר נמצאים שם בחי׳ עלמא דנוקבא שפניהם דע״ס שלה למעלה ואינם משפיעים למטה. אמנם מצד זווג החיצוני נמצא י״ה מתפשט מפה לחזה והואו מחזה עד הטבור וה׳ אחרונה מטבור ולמטה, כמו הס״ג הקודם שמטרם עליית מ״ן.
ולפיכך הנך מוצא במקום הזה שבין חזה לטבור ב׳ בחי׳ כלים דהיינו: כלים דפנים כלומר שנמשכים מכח זווג הפנימי, וכלים דאחורים הנמשכים מכח זווג החיצוני. באופן אשר בחי׳ כלים דפנים דשם הם בחי׳ הי אחרונה דס״ג ועלמא דנוקבא, המסיימים לפרצוף שלא יתפשט עוד למטה. אמנם בחי׳ כלים דאחורים דשם הם בחי׳ ואו ועלמא דדוכרא, דהיינו עה״ס דתוך דס״ג שפניהם למטה, וממשיכים אור העליון גם למטה מטבור עד סיום רגלין.
וכבר נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ט״ו שסוד הפרסא היא נקודה דסיומא החדשה המכונה נקודה דעוה״ב, כי ב׳ בחי׳ יש במלכות: בחי׳ א׳, ה״ס מלכות המתפשטת באור הפנים בסוד עלמא דדוכרא והיא נקראת פה דראש המדרגה, שמתפשטת לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות שנק׳ חזה הפרטית, כלומר כלי מלכות דמלכות שעליו נעשה הסתכלות ב׳. וע״כ מלכות הכוללת דהיינו הפה איננה בחי׳ נקודה דסיומא, ואדרבא שה״ס עלמא דדוכרא ותוך של הפרצוף כאמור. אמנם כלי מלכות דמלכות שנק׳ חזה הפרטית או טבור שעליו נעשה הסת״ב, הרי הוא נבחן לנקודה דסיומא, כלומר שאו״ח הנשפע ממנו ממעלה למטה הרי הם ע״ס שפניהם למעלה ואינם משפיעים כלום למטה, אשר בזה היא מסיימת אור המדרגה בכח נקודה האמצעית מצד צמצום הא'. וזכור הבחן זה שבין התפשטות המלכות להתפשטות המלכות דמלכות, כי היא ידיעה מחויבת לכל המדרגות עד לפרטי פרטיות, אשר מלכות דכל מדרגה אינה נבחנת לנקודה האמצעית, רק המלכות דמלכות כמבואר.
וזה שאמרנו, אשר הפרסא ה״ס נקודת הסיום החדשה בסוד נקודה דעוה״ב. באופן שעה״ס הנשפעות מהפרסא ולמטה נפסקים על הטבור, כי בשבולת נמצאת מלכות הכללית דהיינו מלכות של ראש, והיא מתפשטת בסוד הסת״ב עד החזה הכללי שה״ס מלכות דמלכות דראש הס״ג ובחי׳ נקודת הסיום, כי עה״ס שלה המה מבחי׳ או״ח בלי או״י כנ״ל. ולפיכך דבוקה הפרסא במקום החזה מתחתיה, כלומר למסך המבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא. וזה נאמר רק מכח זווג הפנימי דראש הס״ג, אמנם מצד זווג החיצוני אשר ראש דס״ג נמשך מפה עד החזה, נמצא שהחזה ה״ס מלכות הכללית המתפשטת לעלמא דדוכרא, כי היא בחי׳ פה של ראש, דהיינו הכלי דהסת״א. וע״כ מתפשטת לע״ס מינה ובה עד הטבור הכללי ושם נעשה בחי׳ הסת״ב שלה ובחי׳ מלכות דמלכות, שממנה ולמטה הוא עלמא דנוקבא.ולפיכך דבוקה הפרסא באחורים מנגד הטבור, כי שם נעשה הרקיע המבדיל בין מים עליונים זכרים שהוא עלמא דדוכרא ובין מים תחתונים נקבות שה״ס עלמא דנוקבא, שנמצא בזה עכ״פ שע״ס דאור הנקבה נמשכים מהטבור עד סיום רגלין, וההפסק נעשה ברגלין דא״ק כמלפנים מטרם עליית מ״ן.
והנה נתבאר היטב שכל ענין המשך הפרסא הוא בחי׳ רקיע מבדיל, ומאחר שהיא כלולה מפו״ח בהכרח שתעמוד באלכסון, כי מצד כלים דפנים מחויבת להבדיל במקום החזה כי שם נגמרו מים העליונים זכרים, ומצד כלים דאחור הרי היא מחויבת להשתלשל למטה עד הטבור, כי מבחי׳ זווג החיצוני נמשכו מים העליונים זכרים עד מקום הטבור כאמור, והבן היטב.
ועתה תבין צורת א משורשה העליון כי היא האות הראשונה של כ"ב האותיות וצורתה ממש כמו הפרסא הנז', אשר קו שלה מושכב באלכסון מפנים לאחור ונקודה עליונה שבה ה״ס מים עליונים זכרים, ובחי׳ התוך אשר הקו שה״ס הפרסא מבדיל ומפסיק עליהם באלכסון מחזה עד מול הטבור. ונקודה תחתונה שבה, ה״ס מים תחתונים נקבות ובחי׳ הסוף אשר מציאותם שמתחת הפרסא ג״כ באלכסון, שמצד הפנים מתחילים בשורש העליון שבחזה ומצד האחורים נמשכים עד קצה הפרסא שמנגד הטבור.
וכבר ידעת שישסו״ת שנתחברו בסוד המ״ן עלו ונתישבו בפרסא הזו כמ״ש הרב בענף ט״ו ואשר הוא השורש לכל הכלים שיצאו משם ואילך ע״י תיקון מ״נ. ולפיכך, נעשתה צורת הא׳ אות ראשונה לכ״ב האותיות, כי כל ראשון יורה שהוא השורש לכל הבא אחריו. ותבין ג״כ שסוד ישסו״ת ה״ס דו״נ דהויה דס״ג: שיש״ס ה״ס הדכר והתבונה ה״ס הנוקבא שלו המקבלת ממנו. ולפי"ז תבין, אשר קו הא׳ שבאלכסון שנמצא בהכרח בסיום עלמא דדוכרא ה״ס יש״ס, והנקודה כדמות יוד שנמצאת מתחת הקו המושכב באלכסון ה״ס התבונה ועלמא דנוקבא דפרצוף הס״ג. ותדע ותזכור שסוד ההויות במילוי אלפין נמשכים משורש הנזכר שה״ס הרקיע באלכסון. והנה נתבאר היטב סוד ואו הי דהויה דס״ג, שה״ס ישסו״ת וגופא דס״ג שעלו למ"ן ושוב לא ירדו למטה מטבור, ואשר הפרסא שה״ס הטבור עצמו הפרטי של הס"ג ה״ס יש״ס, והנקודה שלמטה ה״ס התבונה.
וצריך שתדע כאן ענין אחורים דמלכות דעליון המתלבשת בתחתון ונעשה שם לפנימיות, שיתבאר בע״ה לקמן, באופן שמלכות דס״ג יורדת ומתלבשת בסוד זווג הפנימי שבנקבי עינים דראש פרצוף הנקודים, ובזה נמצאת הפרסא שאיב אור העליונים הזכרים ונותנת לנקודים כמ״ש בסמוך. וזהו כוונת הזוהר דשאיב מעילא ויהיב לתתא כמ״ש עוד לפנינו בע״ה. ונודע שמלכות דס״ג ה״ס הי אחרונה דהויה דס״ג, והמילוי יוד שבהי זו ה״ס הגוף, והגוף הזה הוא שירד בסוד מוחין לפרצוף הנקודים ונעשה שם לפנימיות, כלומר בזווג דנקבי עינים כאמור.
ובכל האמור נבין היטב כוונת הרב שאומר אשר הטעמים עצמם דס״ג הם נפרטים להויה שלימה, אשר יוד הי ואו דהויה דס״ג הם באח״פ עד הטבור אמנם הי תתאה דס״ג לא עלתה שם אלא בנקבי עינים עש״ה בענף י״ד. והיינו כדאמרן, שעיקר הויה דס״ג הוא על שם תיקון מ"ן וקוין וכו', שכ״ז אינו נמשך רק מהאור היוצא דרך נקבי עינים עד למטה מטבור, כי שמה נגלו כ״ב האותיות שה״ס גמר כלים דתיקון, והם יצאו רק מזווג החיצוני דס״ג, אשר מפה עד החזה ה״ס הראש ויוד הי דס״ג, ומחזה לטבור ה״ס ואו דס״ג אשר שם מקום תיקון הפרסא בסוד רקיע דשאיב מעילא ויהיב לתתא, וה״ס התוך דס״ג. ומטבור ולמטה ה״ס הי אחרונה דס״ג בסוד גמר כלים וכ״ב אותיות. אמנם בפנימיות כלומר בסוד זווג הפנימי הנ״ל יוצא הראש בשבולת ומשבולת עד החזה התוך ומחזה עד הטבור כבר הוא הסוף, באופן שהחזה קיבל לבחי׳ הטבור ומחזה ולמטה כבר היו צריכים להתגלות גמר הכלים וכל כ״ב האותיות. אמנם נתבאר שז״ס הפרסא שעומדת באלכסון, אשר מצד הפנימית דבוקה בטבור וכבר יש שם כלים גמורים, ומצד החיצוניות עודנה בחי׳ תוך ובחי׳ למעלה מטבור שהוא רק שורש לכלים. ולפיכך יש בפרסא זו בחי׳ האות הראשונה לכ״ב האותיות, שה״ס א והוא מטעם שהחיצוניות מתגלה ושולטת ביותר מן הפנימיות, וע״כ לא יכלו הכלים שה״ס כל כ״ב האותיות להגלות שם במקום הזה שמחזה לטבור, כי עדיין בחי׳ תוך הוא מסוד החיצוניות.
ולפיכך ירדה ה׳ אחרונה דס״ג ונתלבשה בפרצוף שלמטה בסוד מוחין פנימים, כלומר בזווג הפנימי שבנקבי עינים, ושם הוציאה כ״ב האותיות בסוד גמר כלים. והנך מוצא אשר יה״ו נתגלו באח״פ שלמעלה מטבור, כלומר בבחי׳ טעמים דס״ג, שבסוד החיצוניות מתחילים מהפה ומסתיימים בטבור. וה׳ אחרונה דס״ג שה״ס גמר כלים עוד לא יכלה להתגלות שם כי אינם נגלים רק למטה מטבור. ואלה הם דברי הרב, שיה״ו דטעמים דס״ג ה״ס אח״פ עד הטבור וה׳ אחרונה בנקבי עינים, כלומר שירדה מסוד הפרסא אל הפרצוף דלמטה מטבור ונעשית שם לפנימיות, כלומר לבחי׳ מלכות דזווג הפנימי בסוד נקבי עינים של הפרצוף.
ונתבאר שסוד זווג הפנימי שבנקבי עינים נחשבים תמיד לבחי׳ ע״ב דס״ג, דהיינו או״א עילאין כמ״ש כאן בפנים מאירות עש״ה. גם נתבאר שמילוי ע״ב הוא תמיד ביודין. ובזה תבין היטב, אשר ה׳ אחרונה דס״ג בהכרח הוא שנמצאת במילוי יוד, והוא משום שאינה יכולה להתגלות באח״פ דס״ג בסוד הפרסא ששם יש סוד הא׳, אלא שירדה ונעשית לבחי׳ ע״ב בתחתון שלמטה מטבור, ויצאה בזה מבחי׳ הויה דס״ג וקיבלה לבחי׳ הויה דע״ב והבן מאוד.
ונמצינו למדים מכל המתבאר בענף שלפנינו, אשר האור היוצא דרך העינים דהיינו מה שהרב מכנה אותו לעיל בענף ט״ו בשם אור הא׳ הוא שהיה לבחי׳ נשמה, כלומר לבחי׳ ע״ס דראש לכל בחי׳ הנאצלים שנאצלו מעולם הנקודים ואילך. ואור זה הוא הנקרא הויה דס״ג או ישסו״ת אשר מקומו בה״פ א"ק מפה דראש עד הטבור שלו, ועד״ז מחויב להיות בכל ה׳ פרצופין שבעולמות, הן בכללות והן בפרטות. והוא נקרא ג״כ בשם אח״פ, דהיינו בסוד אח״פ שיצאו לבר מרישא מסיבת התעלות מקום המלכות של ראש לנקבי עינים, כמפורש לעיל. אשר אח״פ דראש נעשו משום זה לבחי׳ חג״ת דגופא ותוך, באופן שמכאן ואילך נחלק כל ראש לב׳ בחי׳ שנק׳ בשם ע״ב וס״ג, שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס ע״ב, ואח״פ עד הפה ה״ס ס״ג. שז״ס המרומז בזוהר שאבא תיקן עצמו כעין דו״נ, כלומר שנתעלה מקום הזווג לנקבי עינים שה״ס חכמה ואבא של ראש, ונמצאים אח״פ שיצאו לחוץ מראש לבחי׳ חג״ת דגופא, שע״ז רמזו בזוהר אבא הוציא את אימא לחוץ, כלומר שע״כ הוציא את ס"ג לחוץ מבחי׳ ראש לבחי׳ גופא וחג״ת.
ובזה תבין מה שהרב מכנה את ס״ג בשם נשמה ואת ע״ב בשם שורש נשמה, כמ״ש בע״ח שער מ"ב פ״ב והיינו כדאמרן, שס"ג נעשה לבחי׳ ע״ס דראש לנאצל, דהיינו סוד האימא שיצאה לחוץ, אשר אבא שה״ס ע״ב תיקן את עצמו בשביל זה כעין דו״נ שבזה נדחתה אימא לחוץ להיות לראש של הנאצל, נמצא התיקון דדו״נ שבאבא הוא השורש לבחי׳ הנשמה שנק׳ ס״ג שה״ס אור העינים כאמור. גם נתבאר שכל נאצל ה״ס מ״׳ה וב"ן, כלומר בחי׳ זו״׳ן דה״פ, כי הנאצל הזה הוא הנשלם עם תיקון קוים ושיתוף דמדה״ר בדין וכל התיקונים הנובעים מסוד אור העינים, שכ״ז אינו יכול להתגלות זולת בהקדם שורש הנשמה דהיינו ע"ב, ונשמה דהיינו ס"ג ואח״פ היוצאים. שזה תמצית כוונת הזוהר במה שאומר אבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה דהיינו הנאצל שה״ס ז״א, בכלים מתוקנים דאור העינים, אשר לא יוכל להגלות כי אם מטבור ולמטה דכללות ה״פ כמבואר לעיל עש״ה.
גם נתבאר אשר ב׳ שורשים שולטים בפרצוף, כי כל הכחות שנמצאים בעליון בהכרח שכולם ימצאו בתחתון. ולפיכך גם הסדרים דפרצופי א״ק שמטרם עליית מ״ן ג״כ נוהגים בפרצוף שנוספים על הסדרים דשורש הב׳, דהיינו אור היוצא דרך העינים כנ״ל בפמ״ס ענף ט״ו אות י״א עש״ה. ועיין בפמ״א דף רכ״ג ד"ה בסוד וגבותם מלאות עינים, ובדף רמ"ה ד"ה ובזה תבין. ונתבאר שם שמכח ב׳ השורשים הנ״ל שמתחברים בפרצוף, נמצאת כל מדרגה שנכפלת מב׳ בחי׳: מבחי׳ פנים ובחי׳ אחורים, כי מכח שורש הא׳ נמצא התחתון גם עתה שיוצא מפה של ראש של העליון ומתפשט עד סיום רגליו ובאופן זה יש לו רת״ס בשלימות. אמנם מצד שורש הב׳ שהתחתון יוצא דרך נקבי עינים, נמצא שאין לו אלא רו״ת ונפסק למעלה מטבור עש״ה. שבאופן זה נבחן שעד המקום שאור העינים מגיע הם בחי׳ כלים דפנים, כי האורות אינם נמשכים זולת משורש הב׳ דהיינו אור העינים. ולפיכך אח״פ דראש שהם רק חג״ת דפנים יש בהם מצד שורש הא׳ בחי׳ חב״ד, כי הם כלים דראש שנק׳ חב״ד, אלא שנחשבים לאחורים משום האור הנמשך בהם שהוא בחי׳ חג״ת, כלומר התפשטות המלכות דנקבי עינים, כמ״ש שם. ועד״ז מפה ולמטה שכבר הם בחי׳ נה״י דפנים, כי הפה קיבל לבחי׳ טבור או חזה, כלומר לבחי׳ הסת״ב שהיא רק התפשטות של מלכות דמלכות, שע״ס דהתפשטות זו נק׳ נה״י או אור הנקבה. ונבחן שיש בהם כלים דחג״ת דאחורים, כי מצד שורש הא׳ הרי המה בחי׳ חג״ת והתפשטות המלכות ולא התפשטות מלכות דמלכות. באופן שאין לך שום מדרגה ושום בחי׳ מראש תוך סוף דכל מדרגה, שלא תהיה נכפלת מב׳ בחי׳ הנז׳ שמלובשים זה בתוך זה, דהיינו חב״ד דאחורים בתוך אח״פ וחג״ת דאחורים בנה״י דפנים וכו', שזה נוהג בכל המדרגות.