תוכן

ג) אמנם צריכים להבין היטב כונת הרב במ״ש שם אשר טעמים דס״ג נבחנים על ד׳ אותיות הויה וג' אותיות הראשונות יה״ו עלו באזן חוטם פה, וה"ת לא נגלתה שם באח״פ זולת בסוד נקבי עינים עש״ה. וצריך שתבין מקודם היטב סוד המילוים שבד׳ השמות עסמ״ב, אשר הויה דע״ב הוא במילוי יודין כזה: יוד הי ויו הי. והויה דס״ג ג״כ במילוי יודין, אלא שנשתנה מע״ב רק במילוי הואו, כי יש שם א׳ במקום יוד כזה: יוד הי ואו הי. והויה דמ״ה היא כולה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. והויה דב״ן אותיות המילוי שוות לאותיות הפשוט, דהיינו רק הויה כפולה כזה: יוד הה וו הה. והנה נתבאר שהמה סוד ארבעה הפרצופין עסמ״ב, אשר ההבדל בינהם רחוק הרבה זה מזה כמ״ש היטב בענפים הקודמים. אמנם צריך להבין למה יצאו ונתחלקו בענין המילוים ולמה לא יש היכר בין ההויות גם באותיות הפשוטות, גם למה דוקא ביודין ואלפין וכו׳ ולא באותיות אחרות. וזה ברור לכל מי שנפתחו עיניו בחכמה זו שח״ו אין כאן שום דבר של הסכמיי אפי׳ בלשון המדוברת, רק הכל קודם ונמשך מהשתלשלות המדרגות שבעולמות העליונים, ואין צריך לומר בצורת ההויות שהם שורשי החכמה, אשר גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.
והענין תבין היטב מהמתבאר בענפים הקודמים, בסוד ראש וגוף המחויב להיות בכל הארה פרטית, כי בע״ס הראשונות שנק׳ ראש ההארה אין הכלים ניכרים שם להיות האו״ח ממטה למעלה. ולפיכך בהכרח שהמלכות והאו"ח מתפשטים להסתכלות ב׳ על המלכות דמלכות, והאו"ח העולה מהמלכות דמלכות מגלה הכלים לאותה ההארה בסוד הבדלה וגבול וקצבה כדברי הרב לעיל בענף ה' ע״ש.
ובזה תדע אשר ד׳ אותיות הפשוטות של שם בן ד׳ המה סוד הראשים דעסמ״ב וע״כ המה גלויים לעינים בתושב״כ. והמילוים של האותיות המה סוד הגופים דעסמ״ב וע״כ המה נסתרים מהעין בתושב״כ ואינם ידועים זולת במבטא דכל אות בפני עצמה, שאז בהכרח נשמעים גם המילויים. והוא משום שכן הוא בה״פ דכל המדרגות, אשר גופא דע״׳ב טמיר ונעלם בראש הס"ג וגופא דס״ג טמיר ונעלם בראש המ״ה וגופא דמ״ה טמיר ונעלם בראש הב״ן ואינם נראים לעולם. וזולת הראשים של המדרגות המה גלוים זה למטה מזה, כנודע אשר הלבשת התחתון מתחיל בדיוק מתחת הפה דעליון ולא למעלה.נמצא הראש דכל אחד ואחד מגולה.
והנה נתבאר בענפים הקודמים אשר כל השינוים הנבחנים בין פרצוף לפרצוף, אינם באורות זולת בכלים, וכמ״ש בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ג ונמצא על כן אשר אי אפשר להכיר ולהבחין בראשים של עסמ״ב כלל, משום שאין צורת כלים בראש רק בגוף כמבואר לעיל. ולפיכך אין חילוק באותיות הפשוטות בין מדרגה למדרגה להיותם סוד ראשי המדרגות שאין בהם כלים, ועיקר ההבחן הוא רק על ידי התפרטות כל אות לבדה במבטא, שה״ס תושבע״פ המגלה לתושב״כ, שאז אפשר להבחין במדרגות לא זולת, והבן זה.
וכבר ידעת דאע״פ שיש ה״פ בכל מדרגה מ״מ אין כאן רק בחי׳ מאציל ונאצל בלבד, כמ״ש בענף ט״ו בפמ״ס אות ט' כי ג״ר: גלגלתא ע״ב וראש ס״ג, שה״ס י״ה נחשבים לבחי׳ מאציל ושורש, ומ״ה וב״ן שה״ס ו״ה ה״ס נאצל, ובהם ביחוד נגלה ענין הכלים המחודשים שנתחדשו בכלל ה׳ הפרצופין שבאותה המדרגה. ונתבאר שם אשר ע״ב ה״ס שורש רק לס״ג והוא משום שאפי׳ גופו לא נתחבר בענין תיקון המ״נ, אלא ס״ג הוא הנחשב לשורש משום שגופו נתחבר לתיקון הזה, דע״כ נחלק הס״ג לשנים. אמנם מאחר שגופו של הס״ג, כלומר התפ״א שנתפשט מפה של הס״ג לא ירד בחזרה למטה מפה דס״ג, כמ״ש הרב לעיל בענף ט״ו דאור הישן שעלה מלמטה מטבור דא״ק שה״ס פה דס״ג, שוב לא ירד בחזרה ע״ש. וע״כ גם גופו דס״ג עדיין נחשב לבחי׳ שורש ומאציל, אלא רק התפשטות ב׳ שנתפשטה מפה דס״ג שנק׳ ב"ן החיצון או ע״ס דנקודים שיצאו מתחת הפרסא, בהם עלה בחי׳ הנאצל של המדרגה הכללית הזו שיצאה בסיבת התיקון דעליית המ״ן לנקבי עינים.
ונודע ששורש הכתיבה היא נקודה, כי כן בטרם כתיבת כל אות נרשם מתחילה נקודה שממנה מושכין הצורה של האות. ונמצא שהנקודה היא נמצאת בראשית כל אות ואות, ולפיכך יש בה תכונת שורש לאותיות. וכבר ידעת שהאותיות שבתורה ה״ס הכלים דהפרצופין. ועם זה תבין שהיודין שבהם שהם הנקודות, נבחנים לשורש הכלים של הפרצופין.
ולפיכך אין במילוי ע״ב זולת יודין, ללמדינו שאין שם בחי׳ כלים אפי׳ בגופא שלו, כי המילוי הוא רק תכונת הגוף כמ״ש לעיל. ונתבאר אשר גופא דע״ב לא נתחבר לתיקון המ״ן, לפיכך אינו נחשב אלא לשורש שה״ס נקודות דהיינו יודין. אמנם במילוי ס״ג נמצא האלף במילוי הואו שלו, והיינו כדאמרן אשר ראש הס״ג לא נתחבר לתיקון המ״ן זולת גופא שלו, ולפיכך נחלקה הויה דס״ג לשני חצאין, אשר י״ה שה״ס ראש דס״ג שלא נתחבר למ״ן ממולא ביודין, וגוף דס״ג שה״ס ו״ה שמתחבר למ״נ יש במילוי הואו בחי׳ אלף שה״ס כלים גמורים להיותה אות שלמה וכל אות ה״ס כלי. גם הא׳ ה״ס הכלי הראשון לכ״ב אותיות כמ״ש לפנינו בע״ה.
אמנם לפי״ז נשאר לנו לחקור ולדעת, למה אין גם בבחי׳ אחרונה דס״ג מילוי אלף ולמה יש בה מילוי יוד כמו ראש דס״ג. ואם כבר אנו מוצאים גילוי כלים בואו שה״ס ז״א דס״ג, מכ״ש שיש גילוי כלים בה׳ אחרונה שהיא נוקבא דז״א דס״ג, ועיקר גמר כלים הרי הוא בנקבה בנודע, וזה ודאי צריך ביאור.
והנה יש כאן סוד עמוק וסתום, אמנם אבארו היטב לפי דרכנו. וכבר שמעת מסוד ב׳ הזווגים: פנימי וחיצוני הנמצא בכל אצילות מדרגה וכדברי הרב כאן וז״ל: אין לך דבר בעולם שאין בו פנימיות וחיצוניות ע״ש. וכבר נתבאר ענין זה בפמ״ס ענף ט״ו ובפנים מאירות אות ו׳ ד"ה וכן אותו אור ואות ס׳ ד״ה כי הכתר, ובאות ע' ד"ה והנה או״א, עש״ה כי אי אפשר להכפיל דברים בכל פעם. ונתבאר שם שמזמן תיקון מ״ן ואילך שעלתה המלכות לנקבי עינים, נמצאת מלכות דעליון המתלבשת בתחתון שהיא כלולה מב׳ זווגים פנימי וחיצון, ולפיכך מוציאה בראש התחתון ג״כ ב׳ זווגים: זווג פנימי בנקבי עינים וזווג חיצוני בפה.
ונודע כי סדר הלבשת רת״ס דפרצוף ס״ג על א״ק הוא מפה דראש ע״ב ולמטה, אשר מצד שורש הראשון שמטרם עליית המ״ן היה ראש דס״ג מפה עד החזה הכללי והתוך מחזה עד הטבור הכללי והסוף היה מטבור עד סיום רגליו. אמנם בה״פ שיצאו דרך נקבי עינים, כלומר בסוד עליית המלכות לחכמה, יצאו מסוד זווג הזה ב׳ בחי׳ בפרצוף ס״ג: פנימי וחיצוני, כי מלכות דע״ב שנתלבשה בס״ג כלולה מב׳ זווגים. וע״כ מזווג הפנימי נעשה בחי׳ הראש דס״ג מנקבי עינים ולמעלה וראש זה מכונה שבולת הזקן, ותוך דס״ג משבולת עד החזה הכללי, וסוף דס״ג מחזה עד הטבור ושם נפסק ונסתיים. אמנם מכח זווג החיצוני הנעשה בפה דראש הס"ג כמו שהיה בשורש הא׳ שמטרם עליית המ"ן, נמצא שיצא ראש דס״ג מפה דע״ב עד החזה ומחזה לטבור יצא התוך ומטבור ולמטה יצא הסוף, כמו בס״ג הקודם לעליית המ״ן, וזכור זה.
והנה כשנבחין את רת״ס דפרצוף הס"ג בסוד ד׳ אותיות הויה דס״ג במילויים, דהיינו: יוד הי ואו הי על דרך ב' זווגים הנ״ל, נמצא ע״פ זווג הפנימי אשר יוד הי שה״ס הראש יצא משבולת ולמעלה, ואו שה״ס התוך יצא משבולת עד החזה, הי אחרונה שה״ס הסוף יצא ממקום החזה עד הטבור. אמנם ע״פ זווג החיצוני יצאו יוד הי שה״ס הראש מפה עד החזה, ומחזה עד הטבור יצא הואו שה״ס התוך, ומטבור עד סיום רגליו יצאה ה׳ אחרונה דס״ג כמו בס״ג הקודם.
וכבר ידעת שיש הפרש גדול בין תוך דכל פרצוף לבחי׳ סוף דכל פרצוף, כי ע״ס דתוך מכונות בזוהר בשם עלמא דדוכרא שה״ס אור הזכר שנמצאות בו עה״ס בסוד פניו למטה, כלומר שיש לו זווג תמידי על הטבור המעלה לו או״ח ממטה למעלה, וע״כ משפיע הטבור שה״ס המלכות שלו אור גדול מע״ס שלו ממעלה למטה. כמ״ש באריכות בענף ט״ו ע״ש בפמ״ס ומתוך שיש לו אור הפנים דהיינו כח הזווג, ע״כ מכונה עלמא דדוכרא. אמנם בחי׳ עה״ס שמטבור ולמטה הנק׳ סוף, הרי פניהם למעלה לקבל האור הנמשך להם מהתוך, אבל אין בהם אור הפנים שה״ס או״י לכח הזווג. כמ״ש בפמ״ס ענף י״ג עש"ה.
ובזה תבין היטב סוד הפרסא הנזכר לעיל בדברי הרב ענף ט״ו אות ג' בשם הזוהר וז״ל: וז״ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, כנזכר בזוהר בראשית דף ל״ב: (אות שסט) אית קרומא במציעות מעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא עכ״ל עש״ה. שלכאורה נראה שמביא ראיה לסתור, כי אומר שסוד הפרסא הוא רקיע המבדיל בין מים למים שהמשמעות שפוסק האור שלמעלה שלא יתפשט למטה הימנו כי מפסיק בין העליון לתחתון, ואח״כ מביא בשם הזוהר דאיהו שאיב מעילא ויהיב לתתא, א״כ אדרבא הוא המחבר את העליון והתחתון יחד, כי נוטל מהעליון ויהיב לתחתון. ועוד יש לחקור בהאי קרומא שה״ס הפרסא למה זו עומדת באלכסון, שמתחלת מהחזה שהוא בחי׳ פה הס״ג ונמשכת באלכסון עד הטבור לאחורים דהפרצוף שהוא מקום סיום רגלין כנ״ל, והיאך היא דבוקה בב׳ שורשים חזה וטבור יחדיו. ונתבאר לעיל, שההבדל ביניהם הוא גדול מאד, כי החזה בחי׳ תוך ועלמא דדוכרא והטבור הוא בחי׳ סוף ועלמא דנוקבא ועי' בסבא דמשפטים דף ק״א (מאות קלב).
ותבין זה עם דברי הרב בענף ט״ו, שמתחילה התפשט הס״ג עד סיום רגלי א״ק, אמנם אח״כ שעלה בסוד המ״ן שוב לא ירד למטה מטבור, ואומר שם עוד שהוא הנעשה לשורש תמידי לאור היוצא דרך עינים עש״ה. פירוש, אשר כל ענין הכלים דעולם התיקון שהם מבחי׳ עליית המ"ן לנקבי עינים כמ״ש בפמ״ס ט״ו נמשכים מזה הישסו״ת שעלה ונסתלק מבחי׳ למטה מטבור ונתיישב בסוד הפרסא, ולפיכך תדע שה״ס השורש לכל התיקונים דאבי״ע מסוד המ״ן ותיקון הקוים וכו׳.