תוכן

א) דע כי אימא עילאה יש לה הויה דס״ג וכו'. הנה הרב קיצר מאד בענף זה והוא להיותו רוצה לקשר כאן כל המפתחות דמוחין דאו״א וישסו״ת בשורשם שבא״ק, שהוא ענין ארוך ועמוק המפוזר מאד בכל דרושי הרב ז״ל, ומי שאין לו בקיאות אמיתית בכל כתהאר״י ז״ל אין לו שום מבוא להבין דבריו שבכאן, ובשביל שטמונים בו גנזי החכמה, וגם ידיעות הללו נחוצות מאד להבין ענין שביה״כ על מתכונתם ע״כ אפרשם בחזקת היד.
ומתחילה צריך להבין ראשית דבריו שאומר שאימא עילאה יש לה הויה דס״ג והיא נוקבא להויה דע״ב שהוא אבא. שלכאורה תמוה מאוד, כי ע״ב וס״ג הם ב׳ מדרגות מיוחדות זו למטה מזו ואיך נחשבים לדו״נ שקומתם צריכה להיות שוה זל״ז ופב״פ כנודע. ועוד, שלכאורה סותר א״ע מניה וביה, כי אומר אח״כ שהויה דבינה נחלקת לד׳ אותיותיה לד׳ אהיה: ב׳ דיודין וא׳ דאלפין וא׳ דההין ע״ש, וא״כ מבואר שאינה בחי׳ הויה דס״ג אלא בחי׳ אהיה.
והענין תבין עם המתבאר בענפים הקודמים, אשר כל ענין התלבשות העצמות בכלים אינם רק בבחי׳ עשרה כלים ויש בהם תיקון קוים ותיקון מ״ן וכו', ושכל זה לא היה בג׳ פרצופין הראשונים דא״ק הנק׳ גלגלתא ע״ב וראש הס״ג, אלא שמתחיל מזמן ירידת ישסו״ת שהוא גופא דס״ג לתוך מ״ה וב"ן הפנימים דא״ק, כמ"ש הרב בענף ח' ע״ש שאז מתוך הירידה והחיבור הזה נעשה ענין המ״נ שהוא השורש לכל החידושים הנ״ל, עד שהכלים מוכשרים להתלבשות העצמות בתוכם.
והנה על שורש הנזכר מרמז הזוהר במלות קצרות וז״ל: אבא הוציא את אימא לחוץ וכו׳ ואבא עצמו אתתקן כעין דו״נ עכ״ל עש״ה. וכבר בארנו זה לעיל בפמ״ס ענף ט' אות ו׳ עש״ה אשר אבא ה״ס ראש הס״ג הנקרא או״א עילאין, כמ״ש הרב לעיל בענף ח׳ אשר אחר שנת״א דס״ג כלומר גופא דס״ג, ירד לנה״י דא״ק ונתחבר עם מ״ה וב״ן דשם בסוד המ״ן, אז נבדל הס״ג לשתי בחינות: אשר בחי׳ ראש הס״ג שלא ירד לנה״י דא״ק נעשה בחי׳ או״א עילאין ונק' תמיד בשם ע״ב, ובחי׳ גופא דס״ג שירד לנה״י דא״ק נעשה לבחי׳ ישסו״ת והוא נק׳ תמיד בשם ס״ג, עש״ה.
וצריך שתזכור מ״ש לעיל בפמ״ס ענף ט״ו אות ז' אשר יחס הספירות שוים ליחס הפרצופים, כלומר ששורשי הבחנות דה״פ געסמ״ב נמשכים מד׳ בחי׳ דע״ס דאור ישר, המפורשים בענף ד׳ ע״ש. ונמצא שאותם ג׳ הפרצופין דא״ק: גלגלתא ע״ב וראש דס״ג, שיצאו מטרם התיקון של עליית המ״ן, נבחנים כמו ג׳ ספירות הראשונות: כתר חכמה בינה. ובזה נמצינו למדים, אשר ספירת הבינה נחלקה לב׳ בחינות נבדלות, שהעליונה קיבלה לבחי׳ ספירת החכמה ובחי׳ התחתונה קיבלה לבחי׳ ספירת הבינה והיינו בדוגמת פרצוף ס״ג דא״ק שנחלק כנ״ל, שחלק הראש שלא ירד לחיבור המ"ן נבחן לאו״א וע״ב שה״ס ספירת חכמה, וחלק הס״ג שירד ונתחבר בסוד המ"ן נבחן לישסו״ת וס״ג שה״ס ספירת בינה, וזכור זה.
וזה אמרו (באות ג') ואמא זו היא י״ס גמורות. כלומר, שהוא פרצוף הס״ג בראש וגוף, דע״כ מדייק ומפרש: גמורות להבין בזה גם גופא דס״ג, כי אין גמר כלים אלא בגוף כמ״ש הרב לעיל בענף ה׳ ע״ש. וע״כ ספירת הבינה כוללת שתיהן, כי המה באמת בחי׳ אחת של ע״ס, אלא מתוך שבהסת״א אינו יוצא רק שרשי כלים דע"ס, צריכים להסת״ב על מלכות דמלכות להוציא כלים גמורים לע״ס, אמנם הם בחי׳ אחת של ספירת הבינה כאמור.
וזה אמרו אמנם בהתחלקותה לב׳ בחינות, אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו״ד דיוד דהויה הכוללת ובחי׳ ב׳ נרמזה בה׳ ראשונה דהויה הכוללת עכ״ל. והיינו כאמור אשר אחר יציאת ראש וגוף דס״ג ירד הגוף דס״ג לבחי׳ מ״ן, ומכאן ואילך נחלקה לב׳ בחי׳: אשר חלק העליון דבינה שה״ס הראש דס״ג נכלל בע״ב שה״ס חכמה ויוד דהויה, וחלק התחתון דבינה שנתחבר במ״ן נשאר בבחי׳ הס״ג וספירת הבינה, אמנם מכונה בשם ישסו״ת. ונמצא שהבחי׳ התחתונה נחשבת לה׳ ראשונה דהויה שה״ס הבינה, אבל הבחי׳ העליונה דבינה שנכללה בחכמה הרי שהיתה לבחי׳ יוד דהויה שה״ס ע״ב ואו״א עילאין. ולפיכך, בחי׳ יוד הפשוטה ה״ס אבא עילאה, ובחי׳ ו״ד שבמילוי היוד ה״ס אימא עילאה נוקבא דאבא עילאה.
ועל ענין זה רמז הזוהר אשר אבא שה״ס ספירת החכמה וע״ב הוציא את אמא לחוץ וכו׳. פירוש, כי אלו המ״ן שעלו מחיבור ישסו״ת במ״ה וב"ן דא״ק עלו לע״ב שנקרא אבא עילאה, ואבא אתתקן במ״ן אלו דישסו״ת בבחי׳ נוקבא. כלומר, דמטרם עליית מ"ן לא היה בחי׳ נוקבא בע״ב שה״ס חכמה, כי לא היה רק כלי אחד לכל עה״ס המכונה פה שבראש, אמנם בט"ס הראשונות דראש שהם: גלגלתא, עינים, אזן, וחוטם, לא היה שם שום כלי, כמ״ש בענפים הקודמים משא״כ עתה עלו המ״ן עד חכמה וע״ב דהיינו לנקבי עינים.
וז״ש בזוהר דאבא עצמו אתתקן בדו״נ, אשר הדכר מכונה בשם אבא עי׳ והנוקבא מכונה בשם אימא עילאה. והנה מתוך תיקון זה שנעשה בחי׳ נוקבא בנקבי עינים, נמצא שבינה וזו״ן דראש יצאו לחוץ מבחי׳ ראש ונעשו לבחי׳ גופא. והוא, דכל ההבדל מראש לגוף נתבאר בענפים הקודמים שהראש ה״ס ע״ס הראשונות של הפרצוף היוצאות על המלכות באו״י ואו"ח ממטה למעלה, ומשום יציאתם ממטה למעלה עדיין אינם נחשבים לכלים גמורים, ולפיכך מחויבת המלכות של ראש להתפשט לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות בהסת״ב ואז נעשה הגוף, באופן שענין הגוף אינו רק התפשטות המלכות לבד. ולפי״ז, אחר שנתקן אבא בדו״נ דהיינו בנקבי עינים כאמור, נמצא שהמלכות שבנקבי עינים נתפשטה להסת״ב באח״פ, ונמצאים אח״פ בבחי׳ התפשטות המלכות שה"ע גוף וגמר כלים ולא ראש, כנ"ל בענפים הקודמים. והנך מוצא, אשר בינה דראש יצאה לחוץ מראש ונעשתה לבחי׳ חג״ת וגוף. ואלה הם דברי הזוהר אשר אבא הוציא את אימא לחוץ. ועי׳ לעיל פמ"ס ענף ט׳ אות ו׳ ויתבאר עוד לפנינו בע״ה.
וזה שמרמז לנו הרב בתחילת הענף וז"ל: דע כי אמא עילאה יש לה הויה דס"ג. כלומר, שיש לה בשורשה בא״ק הויה שלימה דס״ג בראש וגוף כנ״ל, שהרי אימא עילאה ה״ס ספירת הבינה שה״ס פרצוף ס"ג דא״ק ראש וגוף, שמטרם עליית המ"ן הם שניהם בחי׳ בינה אלא אח"כ ירד בחי׳ הגוף דאימא לנה"י דא"ק וכו', שאז נעשה הראש דס"ג לבחי׳ חכמה, דהיינו נוקבא דחכמה בסוד נקבי עינים. וזה אמרו תיכף והוא נוקבא אל אבא. כלומר, שבינה זו שיש לה הויה שלימה בס"ג דא״ק, היא שנתקנת באצילות ונעשית לבחי׳ נוקבא אל הע״ב דהיינו אימא עילאה, אמנם בתיקון זה כבר אינה בחי׳ ס״ג אלא בחי׳ ע"ב, ואיננה בחי׳ ה׳ ראשונה דהויה, אלא בחי׳ ו"ד דמילוי יוד. כמו שממשיך ומפרש שבהתחלקותה לב׳ בחי׳ נרמזת בחי׳ הראשונה במילוי ו׳ ד׳ דיוד וכו'.
ועם זה תבין מ״ש (באות ד') וז״ל: ודע כי הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים והתבונה היא בחי׳ המלכות של הבינה הנ״ל עכ״ל. והיינו כדאמרן, אשר ראש הס״ג הותקן לבחי׳ או״א עלאין, וגוף דס״ג הוא נבחן ליש״ס ותבונה. ונודע אשר הגוף הוא רק התפשטות המלכות של הראש, ונמצא אשר הראש שה״ס אימא עילאה היא בחי׳ ט״ס הראשונות, והגוף שה"ס התבונה היא מלכות של ראש לבד המתפשטת לע״ס דגופא, כנ״ל והבן היטב. והנה נתבארו היסודות שעליהם נבנים דברי הרב שבענף זה, וזכור אותם כי אי אפשר להכפיל הדברים בכל פעם.