תוכן

יט) וצריך שתדע שאע״פ שבארנו שעה״ס דנקודים לא הגיע בהם מתחילת אצילותם רק אור הנקבה שנק׳ אור נה״י, מ״מ נבחנים בסוד חג״ת נה״י. והענין תבין ע״פ מה שנתבאר לעיל ובפנים מאירות דף רמ״ב ד״ה כי הכתר אשר מלכות דעליון המתפשטת ומתלבשת בתחתון יש בה פנימיות וחיצוניות, דע״כ מוציאה גם בראש התחתון ב׳ זווגים: זווג פנימי מנקבי עינים ולמעלה וזווג חיצוני מפה ולמעלה, עש״ה. ובזה תבין סוד חג״ת נה״י שנמצא בראש הנקודים, כי נקודה הא׳ שסודה בחי׳ הכתר והראש שמעינים ולמעלה נקרא בבחי׳ חג״ת, כלומר המ״ן דזווג הפנימי. ונקודה הב׳ והג', שסודם חו״ב דנקודים ובחי׳ אח״פ דראש שהם גופא ותוך שנק׳ חג״ת כלפי הכתר כנ״ל, המה נק׳ בחי׳ נה״י, כלומר המ״ן דזווג החיצוני. ונתבאר דאע״פ שכל האור הנמצא בראש הנקודים הוא בחי׳ נה״י ואור הנקבה, מ״מ נבחנים לחג״ת נה״י, דהיינו ע״פ ההבחן דפנימיות וחיצוניות, כאמור.
ועם זה תבין מה דכייל לן הרב בע"ח שער כ"ג פ״ו אשר יש ערך הפכי בין כניסת האורות להגדלת הכלים, אשר בכלים העליונים גדלים מתחילה, ובאורות התחתונים גדלים מתחילה. וז״ל: דע שבתחילה מתחיל לגדל החלקים העליונים ואח״כ החלקים התחתונים, שהרי בהכנסת המוחין, התחתונים נכנסים מתחילה וכו׳ וזה ברור עכ״ל עש״ה. והוא משום שמעלית מ״ן ואילך נבחן שהתחתון יוצא מטבור דעליון, דמתוך שנקבי עינים קבלו לבחי׳ פה נמצא הפה שמקבל צורת טבור, שהרי אח״פ נחשבים לחג״ת, כמ״ש באורך לעיל ונמצא התחתון שאין לו אלא מבחי׳ מטבור ולמטה דעליון דהיינו אור הנקבה ונה״י, וזהו בהבחן האורות כנ״ל, אמנם בכלים דתחתון הרי שמתחבר בו אור הג׳ שה״ס הסתכלות עינים באח״פ דשורש הא׳, שאח״פ נחשבים שם לראש גמור, ונמצא שיש לתחתון גם בחי׳ חג״ת דעליון שה״ס אור הזכר וא״כ יש לו לתחתון רת״ס בשלימות, כי מסוד התלבשות הסת״ב דעליון בתחתון, הרי נחשב בו להסת״א מכח חידוש הכלים שבתחתון כמ״ש לעיל באורך. ולפיכך מתפשט התחתון בעצמו להסת״ב, שעושה תוך וסוף בסוד גמר כלים עש״ה.
אמנם נתבאר שמבחי׳ אור הג' הנמשך משורש הא׳, לא נמשכו כלל בחי׳ אורות זולת כלים לבדם כנ״ל. והנך מוצא שבסוד הכלים יש לו ראש תוך וסוף בשלימות, אמנם מצד האור לא נכנס בו אלא נה״י ואור הנקבה, ואור הזה אינו מתיישב אלא בראש לבדו, כמ״ש היטב לעיל. והנך מוצא שאור דנה״י מתלבש רק בכלים דחב״ד שהוא הראש כאמור, ועד״ז סדר כניסת כל האורות, כמ״ש במקומו בע״ה.
ובאמור תבין ג״כ סוד גדלות הפרצופין, דכייל לן הרב בכ״מ שכל פרצוף נולד בקטנות דהיינו בחוסר ראש, ואין בו אלא חג״ת נה״י לבד ובחי׳ חב״ד אין לו, וכשגדל ונכנס בו אור המוחין שבים החג״ת של הפרצוף ומקבלים בחי׳ חב״ד ונעשים לראש הפרצוף, ונה״י שבו מקבלים לבחי׳ חג״ת דהיינו תוך, ומכח האור דמוחין נמשכים לפרצוף נה״י חדשים דהיינו הסוף. וזה תמוה לכאורה מאד, כי מבשרי אחזה וכו', ואיך אפשר שיהי׳ איזה פרצוף בלי ראש אלא בגוף בלבד, גם לא ראינו מציאות כזו שיצמחו בגדלות איברים חדשים, דהיינו נה״י שה״ס רגלין. ואין לומר שיש שינוי בין העולמות העליונים לעוה״ז, דכבר כתב הרב בכ״מ וכן בזוהר ותיקונים, שכל הצורות וההנהגות שבעוה״ז נמשכים מן העליונים, בסוד חותם ונחתם זה מזה, ועי' במרשב״י פרשת תרומה דף קי״ב, ובשער מאמרי רז"ל במאמר הפסיעות ד"ה בראשונה וכו׳ (דף מב) ובמרשב"י דף קל"ד ט"ב, וע״כ צריך ביאור.
והענין מובן בפשיטות עם המתבאר לעיל, אשר הכלים של כל פרצוף נמשכים מצד אור הג׳ שה״ס שורש א׳, וע״כ תיכף בתחילת יציאתו יוצא ברת״ס בשלימות ואינו חסר ראש כלל, אמנם החיות שה״ס האור של הפרצוף נמשך לו מאור הא׳ שה״ס האור דנקבי העינים, שמתחילת לידתו אין לו מאור הזה, אלא בחי׳ אור הנקבה, דהיינו באמת רק אור מבחי׳ נה״י לבד והוא מתלבש בעיקר רק בכלים דראש, אמנם מאחר שהראש כלול מפנימיות וחיצוניות, נחשב הפנימיות לחג״ת והחיצוניות לנה״י. וזה שאומר הרב, שכל פרצוף נולד בתחילתו רק בבחי׳ חג״ת נה״י וחסר ראש, כלומר, בחי׳ אור דזכר שה״ס מוחין, אמנם כלים דראש ודאי שיש לו, להיותם נמשכים עוד משורש הא׳ כנ״ל. ולפיכך בזמן כניסת האור דמוחין שהוא ע״׳י התלבשות הסת״ב דעליון בתוכו בסוד אור הזכר שנעשה בתחתון בחי׳ הסת״א, נמצא מוציא ע״ס דראש מהמסך דמלכות ולמעלה שאח״כ מחויבת מלכות זו להתפשט לסוד הסת״ב לגמר כלים, שבהכרח שמוציא תוך וסוף, כי מהסת״ב ולמעלה שהיא ט"ס ראשונות דגופא נק׳ תוך, ומשם ולמטה יוצאות ע״ס דמלכות שממעלה למטה בסוד הסיום והסוף, כמפורש היטב לעיל, והן הם הנה״י החדשים הבאים בפרצוף בעת כניסת המוחין, שה״ס התפשטות המלכות דמלכות דהסת״ב כאמור, אמנם בכלים אין כאן שום חידוש זולת באור לבד.