תוכן

טז) וזה אמרו בביאור האור דנה״י דא״ק, כלומר, דפרצוף ב״ן הפנימי הנזכר, אשר נזדווגו שם ע״ב שבגלגלתא דע״ב עם בחי׳ הס״ג שבו שהם השרשים דאזן חוטם פה. דהיינו כדאמרן, שהס״ג עלה למעלה לאח״פ דע״ב, ולכן מדייק ואומר, עם בחי׳ הס"ג שהם שרשי אח״פ, כלומר אח״פ הפנימים שהם בראש ממש. שבעלות התחתון למקום העליון הריהו נחשב כמוהו ממש, ולאפוקי אח״פ החיצונים שהם בשבולת הזקן כמ״ש הרב לקמן בב״ן החיצון שהם הנקודים, עש״ה. אשר לפי״ז נמצא שהוא נאצל ותולדה מפה דראש ע״ב, אלא מבחי׳ שרשי אח״פ שה״ס ראש הס״ג שעלה לשם, כנ״ל.
ונמצינו למדים שיש עודף מרובה בב״ן הפנימי על ב״ן החיצון, כי ב״ן הפנימי שנוטל אורותיו למעלה מפה דראש הע״ב שהוא למעלה מטבור דגלגלתא שטבור דגלגלתא מלובש בפה דע״ב כנ״ל, הרי יש בו אור הזכר שהוא בחי׳ התוך דפרצוף הפנימי, כנ״ל עש״ה. כי האורות שלמעלה מטבור ה״ס אור הזכר שפניו למטה, כלומר, שיש בו כח הזווג על הטבור ויכול להשפיע למטה, כנ״ל ע״ש. משא״כ ב״ן החיצון שאינו נוטל אלא משבולת הזקן שמתחת הפה דראש ע״ב, שהוא בחי׳ למטה מטבור דגלגלתא, שאין שם עוד אור הזכר אלא אור הנקבה לבד שפניה למעלה, כלומר לקבל מהעליונים, ואחוריה כלפי התחתונים, שאין בה כח הזווג וההשפעה כנ״ל.
ולפיכך יצאו האורות דנה״י דא״ק בבחי׳ ראש וסוף כמו כל בחי׳ גוף, שהראש דגוף ה״ס הט״ר שלמעלה מטבור והסוף דגוף ה״ס התפשטות המלכות בבחי׳ אור הנקבה, כלומר שמקבלים ואינם משפיעים. ועד״ז יצאו גם ע״ס אלו שבקעו לפרסא וירדו לנה״י דא״ק שנק׳ ב״ן הפנימי, שט״ר שלו שה״ס הראש יצאו מעטרת יסוד ולמעלה בסוד אור הזכר, והתפשטות המלכות שלו שה״ס אור הנקבה יצאו מעטרת יסוד ולמטה.
אמנם ב״ן החיצון שה״ס ע״ס דנקודים אין בו אלא אור דסיום וסוף, דהיינו אור הנקבה. ונמצא שפה דראש הנקודים אינו יכול להשפיע למטה, דהיינו לז״ת שנמצאים מתחת הפה דראש הב״ן החיצון, משום שאין בהם כח הזווג שה״ס אור הזכר, משום שאינם מקבלים מפה ולמעלה דראש ע״ב. ובזה תבין מ״ש הרב בענף ח׳ וז״ל: ואז מולידים בחי׳ ב"ן דחיצוניות ולבושם לחוץ הרי נולדה הנקבה עתה תחילה, עכ״ל והבן.
ובזה תבין מ״ש הרב בענף י״ג אות ז' שכל זמן שאין בז״א מוחין דחיה שה״ס ע״ב כנודע, אז הוא בבחי׳ אב״א ואין בו אור הזכר ואינו ראוי לזווג, עש״ה. והוא כדאמרן אשר עיקר כחו של הפרצוף נבחן רק ע״פ פרצוף הפנימי, להיות ד׳ הפרצופין עסמ״ב המה רק מלבושים וטפלים לו, ומתוך שטבור דפרצוף הפנימי מלובש בפה דראש ע״ב, נמצא דעד שם מגיע אור הזכר דפרצוף הפנימי, ומפה דראש ע״ב ולמטה כבר נבחן לאור הנקבה ואור אחורים, שפניה כלפי עליונים לקבל ואינה יכולה להשפיע למטה הימנה, ולפיכך כל זמן שז״א אינו מלביש לראש ע״ב אין בו אור הזכר כאמור ואין בו זווג והבן. ובזה תבין מ״ש בע״ח שער י״א פ״ח דאו״א של הנקודים היו אב״א והיינו כדאמרן שאין שם רק אור הנקבה לבד.
אמנם מתוך שב״ן החיצון מלביש על ב״ן הפנימי, נמצאים שמתחברים הפיות דראשייהו זה בזה, ואז עטרת יסוד דב״ן הפנימי המתלבש בפה דראש הנקודים, מוציא שם מכחו ע״ס דאור הזכר מפה דראש ולמעלה ושבים או״א דראש פב״פ, ומתפשט האור מפה ולמטה לז״ת דנקודים. וז״ס יולדת השבעה, דהפה דנקודים ה״ס אימא, כמ״ש לעיל ובפמ״א ע״ש ובכח התלבשות עטרת יסוד א״ק כי אז נמשך בחי׳ אור הזכר בראש הב"ן, וע״כ השפיע הפה אור דז״ת אל הזו"נ. והבן וית׳ עוד במקומו בע״ה.