תוכן

טו) המתבאר מכל האמור, שיש ב׳ בחי׳ רת״ס בגלגלתא, דהיינו פרצוף הפנימי שהוא העיקר כנ״ל. בחי' א׳ הוא מתחילה מראש ע"ב, שראש הע"ב נחשב לראש דגלגלתא, וראש הס"ג מפה עד הטבור הוא התוך דגלגלתא, ומטבור ולמטה עד לנקודה דעוה"ז הוא הסוף דגלגלתא, דהיינו אותו המקום דפרצוף הנקודים שנק׳ פרצוף ב"ן הכולל, כמ״ש בענפים הקודמים. ובחי׳ ב׳ דרת״ס דגלגלתא מתחיל מס"ג, שמפה עד החזה הוא הראש ומחזה עד הטבור תוך ומטבור עד לנקודה דעוה״ז הוא הסוף, וצריך שתבחין אשר בבחי׳ א׳ יהיה בראש דגלגלתא בחי׳ אור הזכר, משום דהטבור דפרצוף הפנימי נעשה לבחי׳ פה דראש בהתלבשותו בראש הע"ב, כמ״ש לעיל, וע״כ יכול להשפיע לתחתונים. אמנם בבחי׳ ב', יהי׳ גם בחי' הראש שלו רק בסוד אור הנקבה מבחי׳ למטה מטבור, כמ"ש לעיל שהראש של פרצוף הפנימי אינו עולה בשם כי נעלם הוא, והתוך שמפה עד הטבור הוא מלובש בראש הע"ב, ונמצא מפה דראש הע"ב ולמטה כבר הוא בחי׳ למטה מטבור דפרצוף הפנימי, שה"ס אור של נקבה שפניה למעלה ואינה משפעת לתתתונים, כנ״ל.
ונתבאר שע״י הזווג דעליית מ״ן יוצאים תמיד ב׳ פרצופין: פנימי וחיצוני, אשר הפנימי מתחיל מתחת נקבי עינים דע״ב, והחיצוני מתחיל מהשבולת שהוא מתחת לפה דע״ב. וענין פנימי וחיצוני, יורה שיש כאן ענין נסתר וענין נגלה, כי מתוך התעלות מקום הזווג לנקבי העינים, שיצאו ע״ס הראשונות מהסתכלות הראשונה מבחי׳ נקבי עינים ולמעלה, הרי שנחשבים לבחי׳ ע״ס דראש, ואח״כ כשהמלכות דנקבי עינים מתפשטת בעצמה לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות לסוד הסת״ב מעינים ולמטה, נמצאים האורות דאח״פ בבחי׳ גופא ותוך, שהוא גמר כלים, משום שכבר האו״ח הוא שורשם כמ״ש לעיל. והנה לפי״ז נמצא, שהתחתון שהלבשתו מתחלת תמיד מפה דראש העליון, מחויב הוא עתה לעלות עד לאזן דעליון, כי שם מקורו ושורשו, כאמור. ונתבאר אמנם שכל תחתון נשאר במקומו, כי אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו ע״פ שורש הא׳, שהוא בשבולת מתחת הפה. ועוד, שעיקר הכלים נבחנים ע״י שורש הא׳ שמטרם עליית המ"ן, וע״כ אין בחי׳ כלים בראש שיתישב בהם אור דגופא, ולפיכך אינו ניכר ואינו עלה מדרגת התחתון באח״פ דראש העליון, אלא משבולת ולמטה כאמור. אמנם בבחי׳ נסתר, ודאי שמתחיל התחתון מאזן דעליון כי שם מקורו, וכל ענף מחויב להיות דבוק במקור שלו שממנו יצא, אלא משום שאין כלים דראש נחשבים לכלים, ע״כ נשארים בפנימיות בהעלם, ואין אח״׳פ דראש העליון מתגלים בתחתון, והבן היטב.
אמנם יש פעולות הרבה שנפעלים בתחתון מכח פרצוף הנעלם הנזכר, כמ״ש במקומם בע"ה וע״כ צריכים אנו להבחין תמיד ב׳ פרצופין בכל נאצל: דהיינו פרצוף הפנימי שמתחיל מאח״פ דראש הע"ב, ופרצוף הנגלה לחוץ שמתחיל מתחת הפה דראש הע"ב, כאמור.
ובזה תבין דברי הרב כאן אות ו׳ וז״ל: אמנם האור הראשון שהיה מתחילה למטה ועלה למעלה שוב לא ירד ונשאר שם מטבור ולמעלה. ושם הניח שורשו תמיד ומשם נתפשט ויצא דרך העינים והם הם הנקודים, ונמשך ונתפשט בחוץ עד סיום רגליו, עכ״ל. ותבין ע״פ המתבאר אשר ע"י עליית המ״ן יצאו ב׳ פרצופין פנימי וחיצוני, וזה אמרו שהאור הראשון וכו׳ שוב לא ירד, כלומר דמאחר שעלה לנקבי עינים, נמצא ראש הנאצל מעינים ולמעלה כנ״ל, והתוך וט״ר דגופא באח״פ והסוף מפה עד הטבור, כי שם נסתיימו רגלי הפרצוף, כנ״ל. ונמצא שבפנימיות לא נתפשט מהאור הזה שיצא ע״י המ״ן כלום למטה מטבור, ונמצא שאחר שעלה מנה"י דא״ק למ"ן שוב לא ירד בחזרה, אלא שנשאר למעלה מטבור.
אמנם פרצוף החיצון שמתחיל משבולת שמתחת הפה כנ"ל, הוא ודאי שירד למטה מטבור במקומו כבתחילה, כי מפה עד החזה ה״ס הראש ומחזה לטבור הוא התוך ומטבור לסיום רגליו הוא הסוף, כנ"ל. וזה אמרו ושם הניח שורשו תמיד ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, כלומר דאותו האור שמסבת עליית המ״ן נשאר כלול בלמעלה מטבור, הוא ג״כ השורש לע״ס דנקודים שירדו למטה מטבור, משום שנחלק על פנימי וחיצון, כנ״ל. ומה שלא יכול להתפשט למטה מטבור בפנימיות, יכול להתפשט למטה מטבור בחיצונית, באופן שפרצוף הפנימי נבחן שהוא למעלה מטבור ופרצוף החיצון הוא למטה מטבור, והם שורש אחד כאמור. וזה אמרו ונתפשט בחוץ, כלומר בחיצונית עד סיום רגליו, והבן היטב.
ובזה תבין מה שמדייק הרב לפרש הזווג דאור הב׳, דהיינו האור דנה״י דא״ק שלמטה מטבורו בפנימית, שהזווג היה מע״ב דגלגלתא בשרשי אח״פ. וצריך שתזכור מה שנתבאר היטב בענפים הקודמים, אשר כל עיקר של עליית מ״ן וזווג הזה הוא לצורך התפ״ב דגופא דס״ג אחר הסתלקות דהתפ״א שלו, כמ״ש בענף ט׳ עש״ה. ונודע שהתפשטות הב׳ הגם שיוצא מפה דראש כמו התפשטות הקודם, מ״מ כבר נחשב למדרגה אחרת ולא גופו ממש כמו התפשטות הא׳. וגם נתבאר דעיקר האור דהתפ״ב מוכרח שיבא מתחילה בגופו של העליון, כלומר באותם הרשימו והכלים דעליון הנשארים אחר ההסתלקות, ואח"כ מתפשטים לתחתון דהיינו להתפ״ב שנק׳ נאצל. ותבין שהתפ״ב דגופא דס״ג הנזכר, הגם שיוצא ג״כ דרך פה דראש הס״ג, עכ״ז כבר אינו בחי׳ גופא דס״ג, אלא בחי׳ נאצל ותחתון הימנו וע״כ נקרא בשם ב״ן, והנה הוא נבחן ג״כ על פנימי וחיצון, אשר ב״ן הפנימי מקומו בנה״י דא״ק בפנימית, והיינו כנ״ל שעיקר האור דהתפ״ב בא מתחילה בפנימית. וב"ן החיצון מקומו בנה״י דא״ק בחיצוניות והם הם ע״ס דנקודים המלבישים בחצוניות מטבור דא״ק ולמטה. כלומר על נה״י שלו מבחוץ, אמנם שניהם יוצאים מפה דראש הס"ג דהיינו מכח הזווג דעליית מ״ן שנעשה למעלה בסוד פרצוף הפנימי דא״ק ומשם עוברים האורות מפרצוף לפרצוף על סדר השתלשלות עסמ״ב כנודע עד שבאים לראש ס״ג דא״ק, ומפה דראש הס״ג נאצלו אלו ב׳ בחי׳ ב״ן הנז׳ הפנימי והחיצון, והבן היטב.
וכבר נוכחת אשר בבחי׳ הפנימית מתחיל ראש מדרגת הס״ג מאח״פ דראש הע״ב, אמנם בחיצונית מתחיל ראש הס"ג משבולת ולמטה כנ״ל עש״ה. ולפי״ז נמצא אשר ב"ן הפנימי שבנה״י דא״ק נוטל אורותיו מאח״פ דע״ב, שהרי ראש דס״ג עלה שמה בפנימית. וכבר ידעת מ״ש הרב שבעלית התחתון למקום העליון הרי נעשה כמוהו ממש. ונבחן בזה כמו שהוא תולדה דע״ב, כי מפה דראש ע״ב הוא יוצא. משא״כ ב״ן החיצון שה״ס ע״ס דנקודים שיוצא ג״כ מפה של ראש הס״ג החיצון שהוא מתחיל משבולת שמתחת הפה דראש הע״ב, שאינם נוטלים כלום מראש ע״ב שאין להם שום יחס למעלה מהראש שלהם שהוא הס״ג, והבן היטב.