תוכן

ב) והנה בשביל גודל מעלת יקרו של הענין הזה, כי מלבד העמקות שבו שנוקב ויורד עד התהום, הרי הוא היתד שעליו תלוים כל התיקונים, בכללם ובפרטם עד גמר התיקון בבי״א, לפיכך נרחיב הענין הזה כפי יד ה׳ הטובה עלינו. ונתחיל בביאור מאמר חז״ל (זהר שמות אות רל״ה) בסו״ה ברח דודי ודמה לך לצבי וכו', מה הצבי הזה בשעה שהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו, כך הקב״ה וכו'.
והענין כי עד כאן, דהיינו בטרם תיקון המ״ן ויציאת האור דרך נקבי עינים בסוד שורש הב׳ כמובא לעיל, לא היה עוד שום מציאות שהתחתונים יוכלו לקבל אורו ית׳, בסו״ה לבלתי ידח ממנו נדח, כי עדיין לא היה זה המציאות של תיקון אחר הקלקול בעולמות וכל הפוגם הי׳ נאבד ח״ו במוחלט, אמנם בסוד שיתוף מדה״ר בדין שה״ס תיקון המ״ן, נעשה בכל פרצוף ב׳ צדדים, כלומר צד אחור וצד פנים, באופן שכל הפוגם ח״ו, אינו גורם שום חסרון בפרצופים העליונים, אלא בזה שהכלים דפנים נעשים כלפי הפוגם לכלים דאחורים, כלומר שנמנע מהתחתון שפעו ואורותיו, וכלפי הפרצוף עצמו נבחן שהחזיר פניו לאחוריו, כלומר שלא נעשה בו שום שינוי וגרעון, בדומה לאדם שמחזיר פניו לאחוריו שהיא תנועה בעלמא בלי שום שינוי בעצמותו. וזה שרמזו ז״ל מה הצבי הזה כשהוא בורח וכו׳ כי עד כאן היה הסתלקות האורות גורע בכלים, כי ירדו ממעלתם בסוד התפשטות ב׳ כמ״ש בענף ט׳ בפמ״ס ובפתיחה ע״כ מכונה זה בשם הסתלקות, משא״כ עתה נק׳ זה בשם בריחה, כלומר תנועה בעלמא.
וז״ש ז״ל, מה צבי הזה וכו׳ מחזיר פניו לאחוריו. פירוש, שאותו הכלי בעצמותו פעמים מקבל בחי׳ פנים בשביל התחתונים, דהיינו שמאיר להם. ובשעת הפגם ח״ו, מחזיר אותו הפנים להיות אחורים לתחתון, כלומר שגם האחורים נשארים ממש בבחי׳ הפנים, אלא באופן שאינו מאיר אליהם. וז״ס ארך אפים, שדרשו ז״ל מאריך אפיה וגבי דיליה. שמאריך אף גם לרשעים, כלומר שאינם נענשים במוחלט מחמת החטא והפגם, אלא יכולים לשוב וגם מוכרחים לשוב בסוד מאריך אפו וגובה דיליה. וה״ס פרצוף הכתר שנק׳ ארך אפים, ובלשון הזוהר אריך אנפין, שכולל י״ג מידות של רחמים שה״ס הכללות מכל התיקונים.כמו שיתבאר לפנינו בע״ה.