תוכן

א) ונחזור לענין לבאר תחילה איך יצאו הנקודות וכו׳ עכ״ל. הנה דברי הרב בפרק זה עמוק עמוק מי ימצאנו. ובעיקר צריכים להבין ענין ג׳ האורות ששמשו בנקודים, עש״ה כל ההמשך (ובאות ו') וז״ל: אמנם האור הראשון שהיה בתחילה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד ונשאר שם מהטבור ולמעלה ושם הניח שורשו תמיד, ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, וכו׳ עכ״ל. ולכאורה תמוה מאד, אטו ח״ו יש כאן מקום בעל גבול, שיתכן לומר ששורש האור הנו יושב במקום הטבור, ובכדי לעלות לחוץ ולהלביש מטבור ולמטה מחויב מתחילה לעלות בפנימית הגוף עד הראש ועד העינים, ומשם חוזר ויורד עד הטבור ומתפשט ומלביש מטבור ולמטה. ועוד תמוה, כל הטרחה הזאת של עליה וירידה למה לי, ולמה אינו יוצא ביושר דרך פי הטבור ולחוץ ויתפשט וילביש מטבור ולמטה.
ועוד צריכים להבין, מה שכתב שהכתר לקח מאוזן אמנם משבולת וכו׳ ששם הם מתחילים ולא באח״פ דראש וכו'. וזה תמוה לכאורה, אם הכונה על התחלת מציאותם עצמם, הרי מבואר בדבריו להדיא, שמקום התחלתם הוא מטבור ולמטה ולא כלל מטבור ולמעלה, ואם הכונה על מקום יציאתם, הרי כבר אמור אשר מנקבי עינים הם מתחילים ויוצאים, שהוא עוד למעלה מאח״׳פ דראש.
גם צריכים להבין האמור בענף הקודם, אשר הכלים דנקודים יצאו מקמץ ופתח שהם כתר וחכמה, וע״כ כתר וחכמה נשארו והכלים שמהם ולמטה נשברו ע״ש. שלפי״ז נמצא אשר גם הבינה באה בכלל שביה״כ, שזה תמוה מאד, כי בפירוש איתמר בכ״מ, אשר ג״ר שהם כח"ב לא נשברו. ואין לתרץ, דהכונה על אחוריים דחו״ב שהם נק' צירי, והם נתבטלו באמת. אמנם זה דוחק גדול, דמה ענין ביטול לשביה״כ, כי האחוריים שנתבטלו נשארו עכ״פ באצילות, משא״כ הכלים שנשברו יצאו לגמרי מבחי׳ אצילות, דע״כ מיתה קרינן בהו כנודע.
ונקדים לבאר ענין ההבחן בין בינה ותבונה, מה שהתחלנו בענף הקודם והבאנו שם לשון הרב ע״ש באות ג'. והנה כבר ידעת שיש ב׳ שורשים כוללים להתחלקות ע״ס. שורש א׳ הוא ע״פ הבחן ד׳ אותיות הויה, שה״ס ד׳ הבחי׳ הנודעות שבע״ס דאור ישר, המובאים לעיל בעה"ח ענף ד׳ ע״ש. ושורש הב׳ להבחן עה״ס, הוא נמשך מסוד החידוש דעליית מ״ן שהותקן בצמצום נה״י דא״ק המכונה צמצום ב׳ כמ״ש לעיל בפנים מאירות דף ר״ג ד״ה אין לך.
והנה מצד שורש הא׳ של עה״ס, אין שם אלא ה׳ פרצופין לבד הנקראים: א״א אבא ואימא זעיר ונוק׳. גם אין שם בכל פרצוף רק כלי אחד לכל עה״ס של הפרצוף ההוא שנק׳ כלי מלכות, גם פרצופי ישסו״ת אינם נוהגים שם כלל. אלא מצד שורש הב׳ נעשים הכלים לכל עה״ס, והוא מתוך שגופא דס״ג ירד ונעלם בפנימית נה״י דא״ק ונשתתף מדה״ר במדה״ד, דע״כ עלה למ״ן לחו״ב הפנימים דא״ק וכו׳ שה״ס תיקון הקוים כמ״ש לעיל בענף ט׳ בפמ״ס אות ה׳ עש"ה. דהיינו שנעשו ימין ושמאל בסוד ב׳ קצוות המכחישין זה את זה בכל ספירה וספירה מע״ס של הפרצופים הן בכללות והן בפרטי פרטות, ואח״כ בסוד הזווג על המסך המעלה או״ח נעשה ההכרעה ביניהם, כמ״ש שם.
והנה מכח זה נמצא, אשר רת״ס הנוהג בכל פרצוף מצד שורש הא׳ נבדלו עתה לג׳ מדרגות מרוחקות מאד זמ״ז, ומכונים ע״כ בשמותם: חב״ד חג״ת נה״׳י, לפי ענין הקצוות דחסד ודין שישנם בע״ס שיצאו ע״פ סדר החדש הנ״ל, ולפיכך עה״ס שלו מכונים בשמות הנקודות. וזה שרצה הרב להשמיענו, אשר אור זה הוא השורש לכל בחי׳ הנקודות שבכל העולמות והפרצופין.
וזה סדרן: ב׳ הקוין חסד ודין שבע״ס של ראש שנקראים כתר חכמה או חו"ב, ה״ס קמץ פתח. וב׳ הקצוות חסד ודין שבע״ס של התוך הנקראים חסד וגבורה, ה״ס סגול ושבא. וב׳ הקצוות חסד ודין שבע״ס דסוף הנקראים נצח והוד, ה״ס חיריק וקיבוץ. וקו המכריע שבקצוות דראש ה״ס חולם, ולפיכך הוא עומד ממעל לאותיות. וקו המכריע בקצוות של התוך נקרא שורק (דהיינו מלאפום) ולפיכך עומד בתוך האותיות. אמנם בסוף אין נקודה לבחי׳ קו מכריע. והטעם, משום שהמכריעין ה״ס המסך המעלה או״ח בסוד הזיווג דאו״י שנקרא הסתכלות. ונודע שאין בפרצוף זולת ב׳ בחי׳ הסתכלות, הסתכלות א׳ לצורך הראש והסתכלות ב׳ לצורך הגוף, ולא יותר. אמנם צריך להבין, איך אומר הרב שהחולם הוא בת״ת דהיינו בטבור דגופא, והשורק הוא ביסוד. ולפי המתבאר היה צריך להיות מקום החולם בפה של ראש ולא בטבור, ומקום השורק בטבור ולא ביסוד.
והענין תבין במ״ש בפמ״ס לעיל בענף י״ג אשר פה של ראש הפרצוף שיצא דרך העינים, נתמעט ויצא מבחי׳ ראש וקיבל לבחי׳ טבורא דגופא, ובחי׳ טבורא דגופא עצמו מתמעט וירד לבחי׳ סיומו של הפרצוף שנקרא יסוד. כלומר, הסיום של קו האמצעי כי המכריע ה״ס קו אמצעי תמיד כנודע ועש״ה. כי הקצוות דחסד ודין שישנם בע״ס של התוך נק׳ חסד וגבורה. והקצוות מחסד ודין שישנם בע״ס של הסוף נק' נצח והוד. והמכריעין דהיינו האמצעים בין הקצוות דע״ס של הראש נק׳ דעת והמכריעין של התוך נק' ת״ת והמכריעין של הסוף נק׳ יסוד. ומאחר שהאמצעי של הראש ירד לבחי׳ תוך ואמצעי דתוך ירד לבחי׳ סוף, ע״כ נק׳ החולם ת״ת והשורק יסוד, והבן.
והנך מוצא ב׳ סדרים של ע״ס: סדר א׳ הוא ע"פ ד׳ בחי׳ הנודעות, אשר כתר ה״ס השורש וחכמה בחי״א ובינה בחי"ב וז"א בחי"ג והמלכות בחי״ד, אשר תכונתם מפורש לעיל בעה״ח ענף ד׳ באר היטב ועש"ה בפמ״א ובפמ״ס. וסדר הב' הנמשך משורש הב׳ הוא ע״פ הקצוות דימין ושמאל ומכריע, וע״פ רת״ס כמפורש לעיל.
בזה תבין ההבחן בין טעמים לנקודות שבס״ת, כי כבר ידעת מדברי הרב לעיל בענף י׳, אשר כל הכחות שיש בעליון בהכרח שימצאו בתחתון ע״ש. ולפי״ז נמצא בחיוב בכל פרצוף תחתון שיפעלו בו האורות ע״פ ב׳ הסדרים של עה״ס הנ״ל. ותדע, שהטעמים ה״ס עה״ס הנמשכות משורש הא׳, דהיינו ע״פ ד׳ בחי׳ הנודעות המרומזות בד׳ האותיות של השם בן ד'. והנקודות ה״ס עה״ס הנמשכות משורש הב׳ דהיינו ע״פ הקצוות והמכריעין וע״פ רת״ס כאמור. וכבר ידעת שהאותיות שבתורה ה״ס הכלים עי' בפתיחה וה״ס תורה שבכתב, אשר בעל הקריאה צריך להמשיך האורות בהם בשעת קריאת הפרשה בסוד בעל פה, וע״כ מחויב להשמיע בע״פ הטעמים והנקודות, להמשיך אורותיהם מב׳ השורשים.
ובזה תבין מה שהרב מכנה לע״ס דנקודים בשם קמץ פתח צירי וכו׳ כמ״ש בענף הקודם. והוא משום דהאור היוצא דרך העינים הוא ראש וראשון לירידת המכריעין מראש לגוף בסוד חולם שורק. והטעם הוא משום שהסתכלות א׳ של פרצוף העליון נעשה בנקבי עינים, ולפיכך נמצאים אח״פ שיצאו מבחי׳ ראש לבחי׳ גוף, ונעשה הפה לבחי׳ מלכות דגופא שנק׳ טבור, כמ״ש שם.