תוכן

ב) ובזה נבין תירוצו ג״כ וז״ל: אשר כל דבר שבא מתחילה בבחי׳ שורש ועיקר אינו מסתלק בעת הפגם, אמנם מה שבא לה בסוד תוספת בעת התיקון וכו׳, הם מסתלקים בעת הפגם וכו׳ עכ"ל. רצונו לומר, דע״כ לא יצאו ג״ר דז״א וט״ת דנוק׳ בע״ס דנקודים, הוא כדי שיוכלו להסתלק אח״כ בעולם התיקון בעת הפגם דהיינו לסבת מעשיהם של רשעים, ובסבת מעשיהם של צדיקים יחזרו שוב לז״א ונוקב׳. וכאן עמקות גדולה, ומקודם אנו צריכים להבין ההבחן הזה שיש בין שורש לתוספות ולידע היטב כל מה שיש בזו״ן של עולם התיקון מבחי׳ עיקר ושורש שלהם ומה שמגיע להם בסוד תוספת, וזה תלוי בידיעת מ״ה וב״ן על בוריים, כי אין לך כל ניצוץ קטן בכל האצילות שאין בו מ"ה וב"ן כמ״ש בע״ח בש"ט פ״ז עש״ה. ותדע שכל בחי׳ ב"ן שישנו בפרצוף נבחן מעיקר ושורש הפרצוף, וכל בחי׳ מ״ה שישנו בפרצוף נבחן רק לבחי׳ תוספת לבד כמו שיתבאר לפנינו בע״ה.
ומתחילה נקדים תמיהא גדולה שיש לכאורה להקשות על דברי הרב, שלפי המתבאר נמצא שכל החסרון שבעולם הנקודים הוא מחמת החסרון של הסוף שהוא ט״ת דנוק׳ דז״א, דהיינו בחי׳ מטבור ולמטה דגופא דנקודים שנק׳ נה״י, דע״כ יצא גם התוך שהוא ז״א בחוסר ג״ר, וע״כ לא יכלו לקבל אח״כ האורות שנתחבר להם מנה״י דא״ק כנ״ל בפמ״ס ענף י״א אות י׳ וכמו״ש במבו"ש ובע"ח אשר האור שהגיע להם מיסוד דא״ק היה בו פרצוף שלם, כלומר מראש תוך סוף, והכלים דזו״ן היו בלי קשר של פרצוף, כי חסר שם בחי׳ הסוף דהיינו מטבור ולמטה, וע״כ נשברו וירדו לבי״ע. ולפי״ז קשה מאוד, כי לא מצינו תיקון לזה בעולם האצילות, שהרי גם בעולם התיקון אחרי שביה״כ נסתיים ג״כ האצילות ממש על מקום הטבור דנקודים, שנק׳ כתר נוק׳ כמ"ש בענף י׳ בעה״ח ובכ״מ ומשם ולמטה נשאר המקום לעלמין תתאין הנק׳ בי״ע, ונמצא שכל החסרון דט״ת דנוק׳ לא יתמלא כלל, ואם כן איך יצאו שם בחי׳ הג״ר והאצילות, בו בעת שהאצילות חסרה הסוף כמו הנקודים בזמן שביה״כ.
אמנם זה סוד מה שכתב בעץ חיים שער ג׳ פ״ב, אשר הא״ס ב״ה התלבש את עצמו בחכמה ובמלכות דא״ק, כדי להאציל עולם האצילות, ע״ש. פירוש דבריו, כי חכמה דא״ק ה״ס ע״ב דא״ק ומלכות דא״ק הוא סוד ב״ן דא״ק כנודע. וכבר נתבאר ענין ה״פ דא״ק על היכנם לעיל בענף ט׳ בפמ״ס, ומשם תראה ההבחן בין פרצוף הפנימי דא״ק ופרצוף ע״ב דא״ק, אשר כל רת״ס דפרצוף ע"ב מלבישים רק לבחי׳ ראש ותוך דפרצוף הפנימי עד הטבור, מטעם שהתלבשות עשר הספירות דאור ישר במסך שבכלי מלכות להעלות עשר ספירות דאור חוזר היה במסך המזוכך לבחי״ג, שהוא מקשר עשר הספירות רק בקומת חכמה ובחוסר כתר כמ"ש שם ובפנים מסבירות ענף ג׳ וד׳ על כן נפסק על הטבור דפרצוף הפנימי, כי מטבור ולמטה ה״ס מסך מבחי״ד ממש, כמ"ש שם שעל כן אין הע״ב יכול להתפשט שם. ותדע, אשר להאציל האצילות התלבשו עשר הספירות דאור ישר הנמשכים מא״ס ב״ה במסך הזה דע״ב, דהיינו במסך דבחי״ג ולא מבחי״ד כמו שהיה בעולם הנקודים, והאורות הנמשכים מהתלבשות זו נק׳ מ״ה החדש.
אמנם לפי״ז היה לו להקרא בשם ע״ב ולמה נק׳ מ״ה החדש. והוא משום ההתלבשות המשותפת עמו ממלכות דא״ק, דהיינו ב״ן דא״ק שמטבור ולמטה, ששם הוא בחי׳ המסך דבחי״ד ממש, וע״כ קנה הע״ב שם חדש שם מ״ה, ונמצא שזה המסך שהאור ישר מא״ס ב״ה התלבש בו לצורך האצילות הוא מסך כפול מב׳ בחי׳: שהם מסך דבחי״ג שנק׳ מסך דע״ב או חכמה וממסך דבחי״ד שנק׳ ב״ן דא״ק או מלכות דא״ק, והאור חוזר שעלה מכח התלבשות זו היה עולה משניהם בבת אחת והבן היטב. והיינו שאומר הרב שאין לך ניצוץ קטן בכל האצילות שלא יהיה מחובר ממ״ה וב״ן, והוא משום שהאו״ח עולה מב׳ המסכים דמ״ה וב״ן בבת אחת, וא״כ בהכרח שהם כלולים בכל ניצוץ וניצוץ, דהיינו בכל הבחי׳ של האו"ח שבהם, כי הם נק׳ ניצוצים כנודע. אמנם בבחי׳ האורות שבהם, דהיינו בבחי׳ אור ישר, ודאי יש הבחנות רבות בין ב״ן למ״ה כמ״ש לפנינו.
ומובן בזה מה שהקשינו לעיל, איך הגיע האצילות וג"ר לז״ת דנקודים שנשברו, בו בעת שהחסרון שלהם שהיה בעולם הנקודים לא נתקן בהם והמה חסרי הסוף אפי׳ בעולם התיקון, שהרי ט״ת דנוק׳ נשארו גם שם בבי״ע ולא יכלו לעלות לאצילות. ונודע שכל פרצוף שחסר בו סוף דכלים, שנק׳ נה״י שמטבור ולמטה, יחסר בו בהכרח ג׳ ראשונות מהאורות הנקראים כח״ב, ומ״מ מצינו בעולם התיקון שיש להם ג״ר כנודע.
ובאמור מובן היטב, שכל תיקון זה דאצילות וג״ר שהגיע לז״ת דנקודים בעולם התיקון, הוא בכח התלבשות א"ס בחכמה דהיינו במסך דבחי״ג, אשר יש לו פרצוף שלם מרת״ס הנשלם למעלה מטבור דפרצוף הפנימי. ונמצא בזה אשר הגם שפרצוף הפנימי השורשי דהיינו ע״ס דנקודים המה חסרים מטבור ולמטה, ואין להם אלא בחי׳ ראש ותוך עד הטבור, מ״מ מ״ה החדש הזה הנמשך לו מסוד התלבשות במסך דע״ב, הוא מגיע אליו בשלימות הגמור של רת״ס ומלביש על ראש ותוך דע״ס דנקודים, ממש על דרך פרצוף ע״ב דא"ק המלביש לראש ותוך דפרצוף הפנימי דא"ק. ובכחו שבו ז"ת דנקודים לבחי׳ אצילות וקנו ג"ר ממש להיות שיש לו למ״ה גם בחי׳ מטבור ולמטה בשלימות, אלא שמסתיים למעלה מטבור דב"ן הכללי. והבן זה היטב, כי כל דבר התיקון תלוי על הענין הזה.