תוכן

ד) ונמצינו למדים שיש ב' בחי' ע״ס בכל פרצוף: בחי' א', המה עה״ס כח״ב זו״נ שבעצמותו של הפרצוף, שנקראים ביחד הויה הפנימית שבפרצוף. ובחי' ב', המה ע״ס חו״ב זו״ן שנק' עסמ״ב, היוצאות מכל אות שבהויה הפנימית, ומלבישות עליו מבחוץ, אשר ע״ב יוצא מיוד של הויה הפנימית, וס״ג יוצא מה' ראשונה שבהויה הפנימית, ומ״ה יוצא מן ו' שבה, וב״ן יוצא מה' תתאה שבה.
ולפיכך צריך המעיין לדייק מאד בדברי הרב לידע באיזה בחי' מע״ס הוא מדבר, אם בבחי' הא' דהיינו בע״ס שבעצמותו דהפרצוף, או בבחי' הב' דהיינו רק בע״ס של המלבושים החיצונים שנק' עסמ״ב. כי הגם ששמותיהם דומים זה לזה, אמנם ערכם רחוקים מאד זה מזה, שהרי אפילו מלכות שבעצמות הפרצוף חשובה לאין ערך מע״ב החיצון המלביש עליו שנק' חכמה. כמ"ש הרב בשער מרשב"י קדושים אשר מדרגה תחתונה דעולם העליון גדולה מכל שלמטה הימנו עכ״ל עש״ה.
ובאמור מובנים היטב דברי הרב כאן, במ״ש אשר ג' ראשונות דע״ס דנקודים נטיל עתיק, ואין לפרצופין א״א ואו״א וזו"ן שום חלק בהם. ואין כאן ח״ו שום סתירה למ״ש בע״ח שער י״א פ״ה ובשער עתיק ובמבו״ש ש״ג חלק א' אשר עתיק וא״א הותתקנו מנקודה א' ואבא מנקודה ב' ואימא מנקודה ג' וכו', ואמרות ה' נכוחות צדקו יחדיו. כי שם מיירי בהכרח מפרצופי עסמ״ב החיצונים היוצאים מהויה הפנימית ומלבישים עליו מבחוץ, שהרי המה כולם בחי' המלבושים של פרצוף עתיק, כמבואר שם להדיא, ואינם ענין כלל לע״ס כח״ב זו״ן שבהויה הפנימית עצמה, שנקראים בשם ע״ס דפרצוף עתיק עצמו. וענין ע״ס המובאים כאן המה ממש אותן עה״ס דפרצוף עתיק עצמו, כמו שהוכחנו לעיל מתוך דברי הרב, ורק בז"ת שלו מעורבים א״א ואו״א וזו״ן, שהמה המלבושים החיצונים המובאים שם בע״ח ובמבו״ש, והמה ערך נבדל לגמרי מע״ס שבעצמותו כמ״ש לפנינו.
ומה שאומר שעתיק וא״א יצאו מנקודה א' ואו״א מנקודה ב' וג' וכו', הוא על דרך שכייל לן הרב בע״ח שמ״ב פ״ב שהבאנו לעיל באות ב', שאם אנו מדברים מבחי' הויה הפנימית ועסמ״ב החיצונים ביחד, אנו מסדרים אותם על שם יציאתם. וקוצו של יוד נק' א״ק או עתיק, דהיינו כללות ע״ס של עצמות הפרצוף ההוא. ונק' קוצו של יוד, להורות שאין לעסמ״ב החיצונים חלק בו. וע״כ החיצון שנק' א״א או חכמה או אבא או אצילות מכונה יוד דהויה, והוא להורות על מקום יציאתו, כי הויה דע״ב החיצון יוצא מיוד של הויה הפנימית. וס״ג החיצון שנק' או"א או בינה או בריאה נק' ה' דהויה, שהוא ע״ש יציאתו מה' דהויה הפנימית. ומ״ה וב״ן שנק' זו״ן או חג״ת נהי״מ או יצירה ועשיה נק' ו״ה דהויה, והיינו ג״כ להורות על מקום יציאתם מהויה הפנימית. ועי' כ"ז לעיל באות ב'.
ועל סדר זה אומר הרב בע״ח ובמבו״ש הנ״ל, אשר עתיק וא״א יצאו מנקודה א', דהיינו קוצו של יוד דהויה. ואבא מנקודה ב', כלומר מיוד דהויה שנק' חכמה. ואימא מנקודה ג' שהיא ה' עילאה דהויה שנק' בינה. וזו״ן מז' נקודות התחתונות, שהם ו״ה דהוי״ה שנק' חג״ת נהי״ם או זו״ן. והיינו על שם יציאתם, אבל אינו סובב שם כלל על עצמות ג״ר דעתיק, כי בהם אין לתחתונים שום חלק כמו שנתבאר, אלא סובב רק על המלבושים החיצונים וזה ברור.
ומה שאומר שא״א הוא מנקודה א', ולפי המתבאר היה צריך לומר שא״א הוא נקודה ב' להיותו בחי' ע״ב החיצון, ונקודה הא' מיוחסת רק לע״ס של הויה הפנימית. זה ענין עמוק שהוא מראשי ההבחנות בין מ״ה החדש וב״ן שיתבאר במקומו. ובסדר התחלקות ע״ס דמ״ה החדש תמצא באמת בע״ח, שעתיק הוא נקודה א' וכתר, וא״א הוא נקודה ב' וחכמה. ואו״א הוא נקודה ג' ובינה. וזו"ן ז״ת. כמו שיתבאר במקומו ואכמ"ל.