תוכן

י) ולפי״ז קשה לכאורה, דברוב המקומות בע״ח ובשה״ק ובמבו״ש אומר הרב, שע״ס דנקודים הם סוד עשר מלכיות לבד, דע״כ נק' מלכין קדמאין כנודע.
ולהבין את זה צריך שתדע כלל גדול המקיף לכל הדרושים של הרב ז״ל, אשר ב' ערכים נבדלים יש בכל פרצוף וספירה, דהיינו ערך מדת הכלים שבו וערך האור הנשפע בכלים ההם, כי לפעמים נמצאים בערך הפכי זה מזה ממש, כמו שהאריך בזה בע״ח שער כ"ג פ"ו וז״ל: דע שבתחילה מתחיל לגדל החלקים העליונים ואח"כ מתחיל לגדל החלקים התחתונים, שהרי בהכנסת המוחין התחתונים נכנסים מתחילה, אך בגדלות ז״א עצמו, העליונים נגדלים מתחילה, וזה ברור עכ״ל ע״ש.
פירוש דבריו, אשר סדר כניסת האורות לז״א הוא אשר מתחילה נכנסים בו אורות התחתונים ואח״כ נכנסים בו העליונים, כי מתחילה נכנסים בו אורות דנפש שהם נה״י ואח"כ נכנסים בו אורות דרוח שהם חג״ת, ואח"כ נכנסים בו אורות דנשמה שהם חב״ד. וזה דוקא בענין האורות הנמשכים לז״א, אמנם בסדר גדלות ז״א עצמו, דהיינו הכלים דז״א המקבלים את האורות ההם הוא להיפך, שמתחילה גדלים הכלים העליונים ואח״כ התחתונים, כי מתחילה גדלים כלים דחב״ד דז״א שהמה מקבלים לאורות דנפש וגדלים על ידיהם, וכלים התחתונים דז״א שהמה חג״ת נה״י עדיין ריקנים מכל אור, ואחר זה נמשכים בז״א אורות דרוח, ואז יורדים אורות דנפש לכלים האמצעים דז״א שהם חג״ת ואורות דרוח מתישבים בחב״ד דז״א, ואז עדיין הכלים התחתונים נה״י דז״א ריקנים בלי אור. ואחר זה כשנמשכים בז״א אורות דנשמה, יורדים אורות דנפש לכלים התחתונים שהם נה״י דז״א ואורות דרוח יורדים לכלים האמצעים שהם חג״ת דז״א ואורות דנשמה באים ומתיישבים בחב״ד דז״א. וצריך שתדע שכל כמה שהכלים ריקנים בלי אור אינם עולים בשם, ולפי״ז נמצא שכלים דחב״ד היא המציאות הראשונה של הפרצוף, וכלים דחג״ת היא המציאות השניה של הפרצוף, וכלים דנה״י נגלין ובאים לאחרונה.
וטעמו של דבר הוא, כי מטבע אור העליון כשמתפשט אל הפרצוף בוחר לו כלים היותר מעולים שבפרצוף להתישב בהם. ולפיכך בביאת אור הנפש לפרצוף בוחר לו מקומו בכלים דג״ר המעולים, אלא אח״כ כשנמשך אור הרוח היותר חשוב מהנפש, אז אור הנפש מפנה לו כלים דג״ר, והוא עצמו יורד לכלים האמצעים. ובעת שנמשכים לו אור דנשמה החשוב מכולם, אז אור הרוח מפנה לו מקומו ויורד לחג״ת והנפש יורדת למקומה האמיתי שהוא נה״י.
ובזה מתבאר לנו דברי הרב בע״ח שער הולדת או"א וזו"ן פ"א וז"ל בא״ד שבהיות התחתון אינו מלביש אלא ז״ת דעליון נמצא שאין קיום לתחתון אלא ז' ראשונות שבו, וג״ת שהם נה״י אינם יכולים לבא אלא בסוד תוספת עכ״ל ע״ש. שלכאורה נמצאים הדברים בסתירה לכל דרושי הרב, אשר בקטנות הפרצוף בעת שאין לו אלא ז"ס יהיו חסרות לו ג' הראשונות, וז' ספירות שבו המה התחתונות חג״ת נהי״מ כנודע.
ובאמור מובן בפשטות כי מיירי כאן בהגדלת הכלים. ולכן אומר, כיון שבקטנות אין קיום לתחתון אלא ז' ראשונות שבו, להיות ז״ת של העליון מתישבים בז' ראשונות דתחתון, נמצאים ג״ת שהם נה״י ריקנים מאור, וע״כ צריכים תמיד לבא בסוד תוספת.
וכן מבואר עוד להדיא בשער הפסוקים בראשית סימן ב' וז״ל בא״ד ואחר שחטא אדם נשרו ט' תחתונות שבו וכו' ולא נשאר רק הכתרים שבהם, ולא נשאר בכתר דכתר רק נפש דיחידה ולא נשאר בכתר דחכמה רק נפש דחיה וכו' וכו' עש״ה.
והיינו שכתב הרב כאן, אשר ע״ס דעולם הנקודים יצאו בסוד עשרה כתרים, כי מיירי בערך הכלים, אשר העליונים גדלים מתחילה. ומה שכתוב בכ״מ שהם בחי' מלכיות, הוא בערך האור, כי אין בהם אלא אור הנפש לבד, כמו שנתבאר אשר אור הנפש מתישב בכלים דכתר.