תוכן

ב) והנה הארת הקו שהוא ע"ס דיושר באו"פ ואו"מ, נקרא צלם אדם וסוד פרצוף. אמנם בתחילת התפשטותו נקרא אדם קדמון, שהוא השורש לכל הפרצופין שבעולמות אבי"ע, ונבאר בו קצת מה שמוכרח לענין.
והנה תחילת הבחן הפרצוף הוא ראש וגוף, דסוד הראש נקרא הארה במקום יציאתה, וכל המתפשט הימנה נקרא גוף. וערך הראש על הגוף הוא כערך האור על הכלי, וכל שיש בגוף נמשך מהראש.
אמנם גם בראש נמצאות עשר ספירות, דהיינו: גולגלתא, כתר. עינים, חכמה. אזנים, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות. אלא שאינם בעלי השפעה לתחתונים, מטעם שכלים דראש דקים המה וזכים המה, כמו"ש במקומו לנכון. והוא משום שהאורות קדמו לכלים, דמתחילה התפשט אור א"ס ב"ה לעשות כלים, ועובר על ד' הבחי' הנודעות עד שנגמרה בחי' אחרונה שבבחי' הד' שנק' מסך דכלי מלכות, ואז מכה האור על המסך כמו אור השמש על מראה לטושה, דכיון דאור השמש אינו יכול לעבור ולבקוע את המראה הלטושה ע"כ חוזרים קוי האור לאחוריו, ואף כאן כיון דמסוד הצמצום ולהלאה אין בחי' אחרונה עוזבת את האור העליון להתפשט בה, ע"כ נעשה בחי' זווג דהכאה, ומזה נולדות ויוצאות ע''ס דאו"ח, שבזה שבה המלכות להיות כתר לע"ס ההם להיותה השורש להם, וכל שורש הוא כתר כמו''ש לנכון בענף ד'. וזו ההתפשטות דע"ס דאו"י מא"ס וע"ס דאו"ח מבחי' אחרונה נק' ראש כלומר תחילת התהוות הארה ההיא. והנך רואה שהאור קדום לכלי, כלומר שמן האור עצמו נמשך ויוצא הכלי מסבת הזווג דהכאה בבחי' אחרונה, וע"כ אין הכלי מתגלם כל צרכו בסוד שינוי הצורה מן האור כנ"ל עש"ה.
וזה הכלל דהעליון המשפיע לתחתון אינו יכול להשפיע זולת דרך כלי היותר עב, ותחתון הרוצה לקבל מהעליון אינו יכול לקבל בכלי עב אלא דוקא בכלי היותר זך, כמובא בכהאר"י ז"ל בכמה מקומות. ע"כ כלים דראש כולם ראויים רק לקבל מהעליון אבל לא להשפיע לפרצוף תחתון, חוץ מנוק' דפה דראש שהיא ג"כ בעלת השפעה בסוד המאמרות. והענין, דפה ה"ס מלכות דראש, שה"ס בחי' ד' עצמה שהיא מתפשטת לבחי' גוף דאותו הפרצוף. ובזה תבין ערך הראש על הגוף כערך ט"ס ראשונות על בחי' מלכות, דכל הגוף הוא רק התפשטות בחי' המלכות דכללות מהראש דהפרצוף ההוא.
אמנם הגוף עצמו נבחן על ב' הבחנות שהם: תוך וסוף, שז''ס רת״ס המובא בזוהר ובספרים בכ''מ. אשר הכתר שה"ס האור במקום יציאתו ובחי' השורש הוא נקרא ראש, ובחי' א' ובחי' ב' שהם חכמה ובינה נק' תוך, וז''א ונוק' שהם בחי' ג' ובחי' ד' נקראים סוף וזהו לפי הבחן הספירות בפרטות. ויש ג"כ בגוף לבד ע''ס אשר הראש נחשב לכתר. אמנם לפי הבחן הפרצוף יש בראש כל עה"ס, דהיינו גולגלתא ורשר''ד, והגוף אינו אלא התפשטות ספירה אחת דראש, שהיא בחי' ד' הנק' פה ומלכות דראש. והנה הגוף בלבד נבחן על תוך וסוף, דמגרון עד הטבור נקרא תוך ומטבור עד סיומו נק' סוף.
והענין יתבאר לקמן בעולם העקודים, דבהתפשטות הב' דעולם העקודים נתחלפו האורות בכלים, שאור הכתר לא יצא כלל, אלא אור החכמה נכנס בכלי הכתר ואור הבינה בחכמה ואור ז''א בכלי הבינה וכו' עש''ה. ונמצא לפי זה אשר ב' בחי' האורות שהם תוך וסוף נתיישבו בג' בחי' הכלים ראש ותוך וסוף, דאור דבחי' התוך שהוא אור חכמה נתיישב בכלי הכתר שהוא כלי דבחי' ראש, ואור דבחי' הסוף שהוא אור ז''א נתיישב בכלי בינה שהוא כלי דבחי' התוך כנ"ל.
ונעשה בזה ירידה לבחי' הכלים להיותם נערכים אך לפי האור שבהם, וכיון שכלים דראש קבלו לאור התוך, ירדו כלים דראש ג"כ לבחי' תוך כחשבון האור. וכמו כן כלים דבחי' תוך שקבלו בהם אור דבחי' סוף, ירדו הכלים דתוך ונעשו בחי' כלים דסוף, והבן.
וז"ס כי ביה הויה צור עולמים המובא בעה"ח בשער מטי ולא מטי. כי ב' אותיות הראשונות דשם הויה שהם בחי' א' ובחי' ב' נתפשט מהם עצמם כל ד' בחי' שם בן ד', כי קוצו של י' ה''ס הראש דהיינו כלי דכתר, י''ה ה''ס חכמה ובינה שה''ס התוך, ונתפשט התוך עצמו וירד לבחי' סוף, להיות שהבינה קיבלה לאור הז"א שהוא אור הסוף, ע"כ נתחלק כלי התוך לשנים, חציו לבחי' התוך והיינו אור הבינה שעלה לכלי דחכמה, וחציו השני לבחי' הסוף והיינו אור ז''א שנתיישב בכלי דבינה. ונעשו בבינה עצמה לבדה שהיא סוד ה' ראשונה דשם הויה ב' בחי' זו"נ, שהם הסוף דהיינו בחי' ג' ובחי' ד' שהם ו"ה, ובזה נמצא שמב' אותיות י''ה דעולם העקודים נעשה י''ה וגם ו''ה, כי ה' די''ה נתחלקה על אותיות ו''ה. והבן זה כי קצרתי כדי שלא לצאת מהענין, ועי' לקמן בענף הששי מתבאר במילואו בהרחבה, ויתבאר עוד לקמן בצמצום ב'. ולא יקשה לך לפי זה מאי נעשה בב' בחי' אחרונות דעולם העקודים דהיינו ו''ה דעולם העקודים, אחר דמה' ראשונה דשם הויה נתפשט גם הואו וה' תתאה. תדע, שה"ס ב' המקיפים דיושר, שנקראים מקיף דיחידה דיושר ומקיף דחיה דיושר, ונקראים ג"כ לבוש והיכל.
ובזה מתבאר לך דברי הרב ז"ל בשער דרושי אבי"ע פ"ג דמחלק שם עה"ס בשם: שורש נשמה גוף לבוש והיכל. דשורש נשמה גוף הם כח''ב ולבוש והיכל הם זו''נ. וז''ל שם: דע כי השורש והנשמות והגופים, הם בחי' אחת שאין פירוד ביניהם, אך הלבושים והיכלות, הם ב' בחי' נפרדות מן ג' בחי' הנ"ל, ובין ב' אלו דהיינו בין הגופים ובין הלבושים, שם הם מדור הקליפות ובו' עש"ה ובפ"ה בענין ג' בחי' גוף וכו' עש"ה. ובנ''ל תבין את כל זה, דהיינו לפי שמן י"ה נתפשטה הוי"ה שלימה, וי"ה ה"ס כח"ב ונק' ג"כ שורש ונשמה וגוף. דקוצו של י' נק' שורש ויו"ד נק' נשמה וה' נק' גוף. וכמו"ש לעיל, שמן ה' ראשונה נחלק ג"כ על ואו וה' תתאה, נמצא שנחלק הגוף על ג' בחי' דהיינו: הי, ואו, הי תתאה. ומסוד הואו הי דהתפשטות א' דעולם עקודים, נפרדו מהם ונעשו מהם ב' המקיפין הנק' לבוש והיכל, שהם ב' מקיפים דיושר חיה ויחידה.
וז"ס צמצום ב' המובא בשער דרושי נקודות פ"ב דא"ק צמצם את נה"י שלו שמטבורו ולמטה והעלה אותם מטבור ולמעלה, דהיינו גם אור הנוק' שהיה בכלי ז"א העלה אותה מטבורו ולמעלה, דהיינו לבחי' התוך לה' עילאה, ואח"כ נתפשט מן התוך מה' עילאה אור חדש מטבור ולמטה דא"ק שהם ע"ס דעולם הנקודים.
וז"ס כי ביה הוי"ה צור עולמים. פירוש, ב' עולמים: עולם העקודים עד הטבור ה"ס י"ה, אשר מן י"ה אלו לבד מתפשטת הויה שלימה למעלה מטבור בעולם העקודים. ונתפשטה הויה שלימה דע"ס למטה מטבור הנק' עולם הנקודים, ע"ש בהיכל הנקודים.
ועתה נתבאר ענין התחלקות הגוף לשנים שהם תוך סוף, שעד הטבור ה"ס י"ה ובחי' ב' דשם בן ד', ומטבור ולמטה ה"ס ו"ה דהיינו בחי' ג' ובחי' ד' הנמשכים ג"כ רק מבחי' ב'. ואחר שנתבאר שכל בחי' הגוף אינו אלא בחי' מלכות דראש, נמצא שהמלכות הזו נחלקה לג' ראשונות כח"ב דמלכות עד הטבור, וז"א ומלכות דמלכות הנמשכים מבינה דמלכות הם מטבור ולמטה, אמנם ז"א ומלכות האמיתיים של ספירת המלכות דראש נפרדו משם ולהלן, והוכנו בסוד מקיף דחיה דיושר שה"ס ז"א דמלכות, ומקיף דיחידה דיושר שה''ס מלכות דמלכות.
והנה זה צמצום ב' הנ"ל, דהיינו שצמצם א"ק את האור שמטבור ולמטה והעלה אותו למעלה מטבור, נקרא צמצום דרבועא ונקרא עגולא בגו ריבועא.
פירוש דנודע דכל צמצום שישנו בעולמות אינו כלל לעולם מצד העליון והמאציל זולת מצד התחתון, וע"כ אנו קוראים את הרשימו דמקום המצומצם בשם כלי דעגולים, כי מובן בו תמונת העגול שאין שום גבול נבחן בו מצד חוצה לו, דהיינו מצד המאציל, כי המאציל מקיף עליו מצדו סביב סביב בהשואה אחת, משא"כ ביושר שה"ס הארת הקו המשפיע לפי הגבול דבחי' אחרונה, אשר התחתון עשה בתוכיותו במרכזו. ונתבאר לעיל, שיש מעלה בעגולים יותר על היושר וכן יש ביושר מה שאין בעגולים כנ''ל ע"ש. שמעלה דעגולים אשר הארת העליון המגיע אליו הוא בלי גבול אמנם אינו מגיע בשפע, ויתרון היושר כי האור נמשך ובא אליו בשפע אולם מוגבל ג"כ מצד העליון. וכ''ז נבחן רק בצמצום א', שהיה בבחי' נקודה בגו עגולא, שהוא קדם ליושר המוגבל בריבועא לפי ד' הבחי' הנודעות דהיינו הארת הקו, ושניהם יחד דהיינו רשימו דצמצום והארת הקו שנמשך בתוכו, נקראים תחת ההבחן של ריבועא בגו עגולא כזה (ריבוע בתוך עיגול) להיות הצמצום מוקדם לביאת הקו בערך קודם ונמשך, כי הארת הקו היא בחי' השפע המוגבל כחפץ התחתון ונמשך בכח התחתון, והיה התחתון כמו שורש גם לגבול הבא מצד המאציל, וע"כ נק' עגולים בחי' קודם ושורש, והיושר נקרא בחי' נמשך מן הקודם והוא בערך ענף לו והבן.
אמנם צמצום ב' דא"ק שהעלה את האור דנוק' שהיה בכלי ז"א בסוף הפרצוף המכונה מטבור ולמטה, והעלה אותו אל כלי בינה שהיא בחי' התוך של הפרצוף מגרון לטבור, אז נתרשם כל בחי' הסוף דפרצוף א''ק בבחי' העגולים כמו בצמצום א' שהוא בראש א"ק, דהיינו ג"כ באותו המובן הנ''ל שאינו מצד העליון אלא מרצון התחתון עצמו, והעליון נשאר מאיר בהשואה אחת על מקום המצומצם הב' כמו על מקום המצומצם הא' כנ''ל.
אמנם יש ביניהם הפרש גדול, להיות צמצום ב' נמשך מבחי' ספירת דיושר, שהיא הארת הקו המוקדם לו, וע"כ נגרע בו המעלה הגדולה שהיה בצמצום א' שלא היה עליו מצד המאציל שום גבול, משא"כ צמצום הב' כבר יש מציאות הגבול עליו מצד המאציל, דהיינו הארת הקו הבא בריבועא, ומגביל את עה''ס לפי ד' הבחי' הנודעות, בע''ס דראש ותוך דפרצוף א''ק, וע"כ הריבועא הוא הקודם והשורש, והעגולים בערך ענף לו הנמשך הימנו, כזה עיגול בתוך ריבוע וע"כ נק' זה צמצום בריבועא בספר חפצי בה, ונק' ג"כ עגולא בגו ריבועא.
ובזה תבין המובא בשער דרושי נקודות פ"א על ענין ע"'ס דעגולים דמטבור ולמטה דא''ק, וז"ל: וז"ס אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, כי א"ק היה בו בחי' יושר, וזהו עשה את האדם ישר דקאי על פרצוף א"ק, דעולם העקודים יצא מפה דא"ק ולמטה רק בסוד הארות ע''ס דיושר. והמה בקשו חשבונות רבים, דהיינו ע"ס דעגולים שיצאו מטבור ולמטה וכו' ע"ש. פירוש, שע"ס דעגולים שנתרשמו מכח צמצום ב' הנ"ל נק' חשבונות משום עליית הרצון למחשבה. דכבר ידעת שאור הנוק' דז"א נק' רצון ע"ש הרצון לקבל, והבינה נק' מחשבה כי המחשבה היא שורש אל הרצון ופועלת אותו. וכבר נתבאר בסוד ד' הבחי', אשר בינה שהיא בחי' ב', היא בחי' פועל אל הבחי' ד', וכיון שצמצום ב' היה ע"י שא"ק העלה את אור הנוק' שהיה בכלי ז"א מטבור ולמטה והעלה אותה לכלי בינה מטבור ולמעלה, א"כ קבל הרצון לצורת המחשבה, וע"כ נק' המלכות הזו בשם מחשבה ובשם חשבון. וז''ס כך עלה במחשבה. ודי בזה כדי שלא לצאת מהענין.
אולם בשביל ההכרח לבאר את כל בחי' או"פ ואו"מ דעגולים וכן כל בחי' או"פ ומקיף דיושר, הוכרחתי להיות מקצר ועולה בפרק זה עד להראות שרשים אלו במקום נאמן, אמנם ודאי צריך ביאור להבין מה היה חסר להתפשטות א' דעולם העקודים שהיה מוכרח להסתלק, ומה ההכרח להתפשטות ב' דעולם העקודים שיתחלפו האורות ויבוא אור החכמה בכלי דכתר וכו' ומה הכריח לא"ק שיצמצם א"ע בפעם ב' מטבור ולמטה. גם ענין ע"ס דאו"ח וענין ההכאה, כל זה יתבאר בהרחבה בביאור שלם ומספיק לקמן בענף ה' ו' בע"ה.