תוכן

ט) ונרחיב מעט את הענין הזה להבין היטב ענין הסוף שנעשה בדבר המלכות. ונקדים מתחילה לבאר מה שגדרו לנו המקובלים ומובא בזוהר ותי', שאין לך שום אור גדול או קטן הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים, שלא יסודר תחת הסדר של השם בן ארבע אותיות הויה.
וזה מותאם עם הכלל המובא בעה"ח, שאין לך אור בעולמות שלא יהיה מלובש בכלי. פירוש, דכבר ביארתי ההבחן בין עצמותו ית' לאור המתפשט הימנו ית', שהוא רק בבחי' הרצון להנות שנכלל באורו המתפשט, שהוא בחי' שינוי צורה מעצמותו שאין בו ח"ו הרצון הזה, ובזה נגדר אור זה המתפשט בשם נאצל, דמסבת שינוי צורה זו יוצא האור מכלל מאציל לבחי' נאצל. ומבואר ג"כ שהרצון להנות הכלול באורו ית' הוא ג"כ מדתו של גדלות האור והוא נק' מקום של האור, כלומר שמקבל שפעו ית' במדת רצונו לקבל וחשקו לא פחות ולא יותר.
ומבואר ג"כ שענין זה של הרצון לקבל הוא כל בחי' החידוש שנתחדש בבריאת העולמות על דרך המצאת יש מאין ממש, כי רק הצורה הזאת לבדה אינה כלולה ח"ו כלל בעצמותו ית', ורק עכשיו המציא אותה הבורא ית' לצורך הבריאה שז"ס ובורא חושך, מפני שצורה זו הוא השורש לחושך מפני שינוי הצורה שבה, וע"כ כהה היא מן האור המתפשט בתוכה ובסבתה.
ובזה תבין שכל אור המתפשט הימנו ית' תיכף נבחן בזה ב' בחי': בחי' א', היא עצמות האור המתפשט טרם נגלה בו הצורה של הרצון להנות. ובחי' ב', היא אחר שנגלה בו הצורה של הרצון להנות, שאז נתעבה ונחשך מעט בסבת הקנין של שינוי הצורה. והנה בחי' א' ה"ס האור ובחי' ב' ה"ס הכלי. וע"כ נבחן בכל אור המתפשט ד' בחי' בדבר התפעלות הכלי. כי צורת הרצון לקבל שנק' כלי אל האור המתפשט אינו נשלם בבת אחת אלא בדרך פועל ונפעל. ויש ב' בחי' בפועל וב' בחי' בנפעל, ונק' כח ופועל בפועל, וכח ופעולה בנפעל.
והענין משום דהכלי הוא שורש החושך אשר הוא הפכי מן האור, וע"כ מחויב להתפעל לאט לאט ע"ד המדרגה בדרך עילה ועלול, שז"ס המים הרו וילדו אפילה, כי החושך הוא תולדה מהאור עצמו, ונתפעל הימנו ע"ד הריון ולידה שה"ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי' הרצון לקבל, אלא שאינו עולה בשם של שינוי צורה עד שיקבע באור זה הרצון להדיא, ולזה לא די בחי' הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו בפועל מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל, ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בגדלות שיעור רצונו, אז נקבע בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות.
והן אמת אשר אור א"ס ב"ה התפשט כביכול ג"כ על ד' בחי' הנ"ל עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו שהיא הבחי' הד', דבלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחי' עצמותו ית' להיות נקבע בשם לפי עצמו דהיינו א"ס. אמנם בכל יכלתו ית' לא נשתנתה הצורה כלל מחמת הרצון לקבל ולא נבחן שם שום שינוי בין האור ובין המקום של האור שהוא הרצון להנות והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפרדר"א, דקודם שנברא העולם היה הוא אחד ושמו אחד. דבאמת קשה הלשון הכפול, הוא ושמו, דקודם שנברא העולם מה ענין שמו שם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה על אור א"ס ב"ה שהוא טרם הצמצום, דאע"פ דיש שם בחי' מקום ובחי' הרצון לקבל השפע מעצמותו ית', אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, דהיינו אור א"ס ב"ה. ושמו אחד, דהיינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח"ו כלל וכלל. והבן מה שרמזו ז"ל אשר "שמו" בגי' "רצון" דהיינו "הרצון להנות".
וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהיא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית' כדי להנות לנבראיו, ונתבאר שאצלו ית' המחשבה והאור הוא ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו כולל כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית' כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה, נקראת אור א"ס ב"ה.
וכבר התבאר אשר הנקודה האמצעית שה"ס הרצון להנות הכלול שם, קישטה את עצמה להשוות צורתה למאציל ביתר שאת, ואע"ג שמצד המאציל אין בה שום שינוי צורה בכל יכלתו, אמנם נקודת הרצון הרגישה בזה כעין המשכה בלתי ישרה ממהותו ית', ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר עש"ה. וע"כ מיעטה את רצונה מבחי' אחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחי' המשכה ישרה ממהותו ית', כמו"ש לעיל. ואז נתרוקן האור מכל בחי' המקום, כלומר מכל ד' המדרגות שיש במקום. ואע"פ שלא מיעטה רצונה אלא מבחי' הד', אמנם מטבע הרוחני שאינו נחלק לחלקים. ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן, אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו אלא רק על ג' בחי', כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום. ונמצא אשר הנקודה האמצעית שנצטמצמה נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד בחי' הד' ולא עד בכלל, ונפסק שם אור הא"ס.
ויתבאר לקמן ענין התכללות הבחי' זו מזו הנוהג בעולמות העליונים. ובזה תבין אשר ד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן שגם בבחי' הד' עצמה יש ג"כ כל ארבעת הבחי'. ונמצא בזה שגם בבחי' הד' הגיע אור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, אלא הבחי' האחרונה של בחי' הד' לבד נשארה ריקנית בלי אור, וזכור זה.
ועכשיו נבאר מהות ד' הבחי' עילה ועלול, המוכרחים להתפעלות שלימות הצורה של הרצון לקבל בסוד המים הרו וילדו אפילה, כנ"ל ע"ש. דהנה באצילות יש ב' בחי' אור: בחי' א' נק' אור בחי' הב' נק' מים. כי בחי' הא' נמשכת מעילא לתתא בלי סיוע מצד התחתון ובחי' הב' נמשכת בסיוע מצד התחתון ע"כ נק' מים, שכן טבע האור שיסודו למעלה וכן טבע המים שיסודו לתתא והבן. וגם במים עצמם יש ב' בחי', דהיינו מים עליונים שהם ע"י בחי' הב' שבד' הבח' ויש מים תחתונים שהם ע"י בחי' הד' שבד' הבחינות.
וע"כ יש בכל התפשטות של אור עשר ספירות: א"ס שה"ס השורש והמאציל, נק' כתר. ואור ההתפשטות עצמו נק' חכמה, שהוא כל שיעור התפשטות האור מעילא מא"ס ב"ה. וכבר נודע שבכל התפשטות אור מעילא כלול בו הרצון לקבל, אלא אין הצורה של הרצון לקבל נגלית בפועל, עד שיתעורר הנאצל לרצות ולהמשיך אור יתר מבשיעור התפשטותו, וא"כ כיון שהרצון לקבל כלול בבחי' כח תיכף באור ההתפשטות, ע"כ מחוייב האור לגלות הכח אל הפועל, וע"כ מתעורר האור להמשיך תוספת שפע, יתר משיעור שבהתפשטותו מצד הא"ס, ובזה מתגלה הרצון לקבל בפועל באור ההוא, וקונה צורת החידוש בשינוי צורה במעט, כי נעשה בזה כהה מן האור כי נתעבה מחמת חידוש הצורה הנ"ל, וזה החלק שנתעבה נקרא בינה. וז"ס אני בינה לי גבורה, שבאמת הבינה היא חלק מן החכמה, דהיינו עצם אור ההתפשטות דא"ס, אלא משום שהתגברה ברצון והמשיכה שפע יתר משיעור ההתפשטות שבה מהא"ס, מחמת זה קנתה שינוי צורה ונתעבתה מעט מן האור ויצאה בשם לפי עצמה, שהיא ספירת הבינה. והנה מהות תוספת השפע שהמשיכה מהא"ס בכח התגברות הרצון שלה, נק' אור של חסדים או מים עליונים, מפני שאור זה לא נמשך ישר מהא"ס ב"ה כמו אור החכמה, אלא ע"י סיוע של הנאצל שהתגבר ברצון, וע"כ עולה בשם לפי עצמו להיות נק' אור דחסדים או מים. והנך מוצא עכשיו בספירת הבינה, שהיא כלולה מג' בחי' אורות: בחי' א', היא אור עצמותה של הבינה, שהוא חלק מאור החכמה. בחי' ב', היא בחי' ההתעבות ושינוי הצורה שבה שקנתה ע"י התגברות הרצון. ובחי' ג', היא אור דחסדים שהגיע לה ע"י המשכתה עצמה מא"ס ב"ה.
אמנם עדיין לא נגמר בזה כלי הקבלה על שלימותו, להיות הבינה מעצם אור החכמה הנעלה מאוד, שהיא ההתפשטות הישרה מאור א"ס ב"ה, ע"כ נגלה בבינה רק בחי' שורש לכלי קבלה ובחי' פועל לפעולת הכלי, דהיינו שזה אור דחסדים שהמשיכה בכח התגברותה שוב התפשט הימנה, והתפשטות אור דחסדים הזה נקרא זעיר אנפין או חג"ת, כמו"ש במקומו. והנה אור ההתפשטות הזה, ג"כ התגבר ברצונו להמשיך שפע חדש, יתר מבשיעור שיש בהתפשטות שלו מן הבינה וע"כ נבחנת התפשטות זו ג"כ לב' בחי', כי אור ההתפשטות בעצמו נק' ז"א או חג"ת, ובחי' ההתגברות שבו נק' מלכות. שז"ס עשר הספירות: כתר, ה"ס א"ס. חכמה, היא אור ההתפשטות מא"ס. בינה, ה"ס אור החכמה שהתגבר להוסיף שפע, שעי"כ נתעבה. ז"א, הכולל חג"ת נה"י, ה"ס אור דחסדים המתפשט מן הבינה. ומלכות, ה"ס התגברות דהתפשטות אור דחסדים.
וז"ס ד' אותיות דשם בן ארבע: קוצו של יוד, ה"ס א"ס. כלומר, כח הפועל הכלול במחשבת הבריאה כדי להנות לבריותיו, שה"ס כלי הכתר. י' ה"ס חכמה, דהיינו בחי' א' שהיא בחי' כח שבפועל, הכלול תיכף באור ההתפשטות של הא"ס. ה' ראשונה ה"ס בינה, דהיינו בחי' ב', שהיא בחי' יציאת הכח אל בחי' פועל, דהיינו האור שנתעבה מן החכמה. ו' ה"ס זעיר אנפין או חג"ת נה"י, דהיינו התפשטות אור דחסדים שיצא ע"י הבינה שהיא בחי' ג', בחי' כח לגילוי הפעולה. ה' תתאה שבהויה ה"ס מלכות, דהיינו בחי' ד' בחי' גילוי הפעולה בשלימות כלי הקבלה, דהיינו אור דחסדים שהתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מהבינה, ובזה נקבעה צורת הרצון לקבל על היכנה, והאור מתלבש בכלי שלו שהוא הרצון לקבל הנגמר רק בבחי' זו הרביעית ולא קודם הימנה. ובזה תבין בפשיטות, שאין לך אור בעולמות עליונים ותחתונים שלא יהיה נסדר תחת סדר שם בן ארבע, שה"ס ד' בחי' הנ"ל, כי בלא זה לא נקבע הרצון לקבל שצריך להיות בכל אור, כי הרצון הזה הוא המקום והמדה של כל האור ההוא.
ואין להקשות על זה שיוד רומזת לחכמה וה' לבינה, הרי כל עצמות האור שאך יש בעה"ס הלא הוא נמצא בספירת החכמה, ובינה זעיר אנפין ומלכות המה רק לבושים בערך החכמה, א"כ היה צריך לחכמה לתפוש את האות היותר גדולה בשם בן ד'. והענין הוא, דענין אותיות השם בן ד' אינן מורות ומרמזות על שיעור וכמות האור שבעה"ס, אלא שהן מורות בערכי התפעלות הכלי, כי הלבן שבקלף הס"ת הוא מרמז על בחי' האור, והשחור שהוא האותיות שבס"ת מרמז על בחי' איכות הכלים. וע"כ הכתר, כיון שהוא רק בחי' שורש דשורש אל הכלי, לכן מרומז רק בקוצו של יוד. וחכמה, שהיא בחי' הכח טרם שנתגלה לפועל, ע"כ נרמזת באות היותר קטנה שבאותיות, דהיינו יוד. ובינה, שבה יצא ונגלה הכח אל הפועל, נרמזת באות הרחבה שהיא ה'. וז"א, כיון שאינו אלא בחי' כח לגילוי הפעולה, ע"כ נרמז באות ארוכה ודקה שהיא ואו. שהדקות מורה שעדיין הויית כלי טמון בו בכח בהעלם, ואריכות הקו מורה שבסוף התפשטותו נגלה על ידו כלי גמור ושלם. כי החכמה לא הספיקה בהתפשטותה לגלות כלי שלם, כי הבינה עדיין איננה כלי ממש אלא בחי' פועל הכלי כנ"ל, שע"כ רגל היוד קצרה, להורות שעדיין קצר הוא, שלא גילה ע"י כח הטמון בו וע"י התפשטותו בחי' כלי שלם. וגם המלכות נרמזת באות ה' כמו ספירת הבינה, שהיא אות רחבה שנגלית בשלימות הצורה. ולא יקשה לך ע"ז מה שבינה ומלכות יש להן אותיות שוות, והיינו משום שבעולם התיקון המה באמת דומות זו לזו ושואלות כליהן זל"ז, בסו"ה ותלכנה שתיהם, שיתבאר במקומו.